זמנים - גיליון מספר 103

לקריאת המאמר בשלמותו לחצו כאן.

במסע ברחבי גליציה, כיום מחוז באוקראינה (שקיבלה עצמאות בשנת 1991), חושף עֹמר ברטוב את האופן שבו נמחקה ההיסטוריה היהודית מן האתרים ומן הזיכרון הקולקטיבי של האוכלוסייה. באזור זה, שבו הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה מאוד לפני מלחמת העולם השנייה, ובה נולדו וגדלו יוצרים יהודים חשובים כש"י עגנון, מאוריצי גוטליב וברונו שולץ, קשה למצוא היום שריד וזכר לעבר היהודי או להשמדת היהודים על-ידי הנאצים ומשתפי פעולה מקומיים. לאוּמנות אוקראינית היא המניע העיקרי למחיקת העבר הרב-אתני בערים ובעיירות בגליציה, לגילויי אנטישמיות, להדגשת המאבק האוקראיני נגד הסובייטים ולהסתרת מעשי הטבח ביהודים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

החזון האוטופי של הרצל, חוזה המדינה, לא הפעים את לבם של מגשימי הציונות. ביקורת חריפה על החברה הדמיונית שהציג בחיבורו אלטנוילנד (1902) נמתחה כבר אז, על-ידי הוגים יהודים מזרמים שונים. גם כיום לא מעטים הם חוקרי התרבות העברית ותולדות הציונות, שמבקשים להציג את ערכיו של הרצל כמשקפים את כל העוולות שחולל העולם המערבי כלפי המדוכאים למיניהם. אולם, טוענת אניטה שפירא, את האוטופיה של הרצל יש לקרוא בהקשר של זמנה, ולנסות להבין בעזרתה את ההשפעות, המתחים והסתירות שעיצבו את השקפותיו של המנהיג הציוני.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

מייסטר אקהרט (Eckhart von Hochheim, 1260 בקירוב–1327/8), נזיר דומיניקני, מטיף גרמני ופרופסור לתאולוגיה בפריס, נחשב לאחד מגדולי המיסטיקנים הנוצרים. יוסף שורץ מראה, כי באופן מפתיע ועל אף החילון והמודרניות, שימשה הגותו מקור השראה להוגי-דעות גרמנים, יהודים ולא-יהודים, במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים, שנעזרו בתורתו כדי לאשש אידאולוגיות מקצוות שונים של הקשת הפוליטית. באמצעותם של כמה אנשי רוח, כמו מרטין בובר וגרשום שלום, עשתה השפעתו של אקהרט את דרכה גם אל עולמה של הציונות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

תפקידה המקורי והאמיתי של הדת, סבר שפינוזה, הוא להבטיח את יציבותה של החברה. יובל ג'ובני מבחין בסתירה בין שני מודלים של דת מתוקנת שהציע שפינוזה בחיבורו מאמר תאולוגי-מדיני. באמצעות ניתוח של התאולוגיה הפוליטית של מדינת העברים הקדומה על-פי שפינוזה, הוא מבקש להוכיח, שסתירה זו אינה הורסת, אלא דווקא בונה את הדת המתוקנת, כיוון שהיא מבטיחה את יציבותה של החברה. לטענתו, היו לשפינוזה שיקולים רטוריים שהובילו אותו להסתיר את הסתירה המארגנת של התאולוגיה הפוליטית שלו במאמר. כמו כן, הוא דן באופן שבו רתמו במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה את חיבורו של שפינוזה, באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, לעיצוב פילוסופי מחודש של העוינות הנוצרית הישנה כלפי היהדות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

במחצית הראשונה של המאה העשרים, כתגובה למלחמת העולם הראשונה ולעליית הפשיזם באירופה, הופיע במחשבה הפוליטית ובתודעה ההיסטורית מודל טכני: מדובר ב"מכונה התאולוגית" כפרדיגמה פוליטית של "מצב החירום". המכונה היא אמצעי של שררה או "אלימות אלוהית", שמתגלה בעת משבר והשעיית שלטון החוק. כך יורשת המכונה התאולוגית את מה שהיה מנת חלקו של "האל מן המכונה" בתאטרון הטרגי – התגלות של עקרון הריבונות השמימית במצב חירום. גלילי שחר דן בשלושה מופעים של המכונה במצבי משבר: בסיפור "במושבת העונשין" של פרנץ קפקא (1914), במסה "מעבר לעקרון העונג" מאת זיגמונד פרויד (1920) ובפרגמנט תזות על מושג ההיסטוריה (1940) של ולטר בנימין. בכל הפרשנויות מתגלה המכונה כאמצעי של השהיה, קטיעה ופריעה בסדר הזמן. במרחב זה של "מצב החירום הממשי", שמסומן כאופק אוטופי בעידן של מלחמות העולם, נפתחה פרספקטיבה ביקורתית על תהליך החילון, המודרניזציה, שיח האלימות וגורל היהודים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

אווה הורן מתחקה במאמר זה אחר תולדות ההגדרה של המושג "מצב החירום" בגרמניה. היא מראה, כי המושג עוגן בתחילת שנות העשרים ב"תאולוגיה הפוליטית" של קרל שמיט – הוגה-הדעות, שיזוהה מאוחר יותר כ"משפטן הכתר של הרייך השלישי". אבל לאחר מכן עבר אותו מושג דווקא אל השמאל, אל הביקורת המהפכנית של ולטר בנימין ואל התאטרון הסוציאליסטי של ברטולט ברכט. כיום משמש המושג "מצב החירום" שורה של מבקרים אשר מזוהים עם האסכולה ה"ביו-פוליטית".

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

ג'ון גריי, פרופסור למדע המדינה ב-London School of Economics, מתח ביקורת בספריו ובמאמריו על תנועות ותורות המביעות אופטימיות לגבי עתידו של המין האנושי. כפי שניכר גם פרק להלן, הלקוּח מספר שפרסם בשנת 2007, הביקורת הפולמוסית של גריי קושרת את האוטופיה הפוליטית הנאורה לאמונה עיוורת בדת. מבחינתו, אין הבדל עקרוני בין שתי צורות אלה – הפוליטית והתאולוגית – של שיפוט ערכי ודוגמטיות מחשבתית. גריי מנתח את הקשר שהוביל מן התאולוגיה הפוליטית הגרמנית אל גרסתה היהודית-הגרמנית, זו ש"היגרה" יחד עם לאו שטראוס לשיקגו. התחקות אחר "אסכולת שטראוס" מובילה את גריי ממקורות הטוטליטריות הגרמנית אל "ייצוא הדמוקרטיה בכוח", שבו דוגל המחנה הנאו-קונסרבטיבי בארצות-הברית – אלה גם אלה, לטענתו, ביססו את עמדותיהם הפוליטיות על אמונה ב"קץ ההיסטוריה".

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 103 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.