Header

 

 

מחקר:

דת ומדינה במדינות דמוקרטיות

 

פרופ' בנימין נויברגר

 

במדינות דמוקרטיות קיים מגוון גדול של הסדרים בין דת למדינה. לעתים אף קיים שוני בהסדרי דת ומדינה באזורים שונים של אותה מדינה. כך, למשל, בממלכה המאוחדת יש שתי כנסיות רשמיות, אחת באנגליה ואחת בסקוטלנד, אך אין כנסייה רשמית בוויילס ובצפון אירלנד. בצרפת הפרדת הדת מהמדינה לא מתקיימת באלזס-לורין, ובשוויץ יש הפרדה בין דת למדינה בג'נבה ונוישאטל, אך לא ביתר הקנטונים.

 

מקובלים שישה מודלים בסיסיים בנושא דת ומדינה – שניים המזוהים עם דיקטטורות וארבעה המתקיימים בדמוקרטיות. המודלים הדיקטטוריים הם התיאוקרטיה והדיקטטורה החילונית-אבסולוטיסטית, בעוד הדגמים הדמוקרטיים הם ההפרדה בין דת למדינה, "הכנסייה הרשמית"Established) (Church, דגם הקהילות המוכרות ודגם "הכנסייה הנתמכת" (Endorsed Church).

 

דגם הכנסייה הרשמית

בין המדינות הדמוקרטיות, המדינות שיש בהן כנסייה רשמית נמצאות בקצה הדתי של הרצף הדתי-חילוני. במדינות אלה – באנגליה, סקוטלנד, פינלנד, נורבגיה, יוון וקפריסין – המדינה מכירה רק בדת אחת ובכנסייה אחת כ"רשמית" או "לאומית". מעמדה הרשמי של הדת ממוסד, והכנסייה היא במובן מסוים רשות (אורגאן) של המדינה. המדינה מעורבת עפ"י חוק בענייני הכנסייה והכנסייה ממלאת תפקידים ממלכתיים.

 

אנגליה היא דוגמה מובהקת למדינה שבה יש כנסייה רשמית. מאז "חוק ההסדר"Act of) (Settlement בשנת 1701, המלך או המלכה באנגליה עומדים גם בראשות הכנסייה האנגליקנית. גם בן או בת זוגם חייבים להיות אנגליקנים. בשנת 1978 ויתר הנסיך מיכאל מקנט על כל תביעה לכתר עקב רצונו להינשא לאישה קתולית. בהתאם לחוק שבועת ההמלכה משנת 1688, המלך או המלכה נשבעים "לקיים את הדת הרפורמית הפרוטסטנטית שהחוק קבע אותה כדת רשמית".

 

הם מצהירים באותה עת שיהיו "מגיני האמונה" נאמנים והכוונה לאמונה הפרוטסטנטית-אנגליקנית. הנהגת "הכנסייה של אנגליה") (Church of England) – הארכיבישופים של יורק וקנטרברי ועוד עשרים וארבעה בישופים מכהנים בתוקף תפקידם כ"לורדים רוחניים" בבית הלורדים. המלך או המלכה הם הממנים רשמית את הבישופים של הכנסייה והם עושים זאת בהתאם להמלצת ראש הממשלה (כך יתכן שראש ממשלה יהודי הוא שימליץ על מינוי בישופים נוצריים...). כללי הכנסייה חייבים לקבל את אישור הפרלמנט. כך, למשל, אישר בשנת 1992 הפרלמנט את המלצת הכנסייה למנות גברים גרושים ככמרים ובשנת 1994 שוב אישר הפרלמנט את מינויין של נשים לדרגות כמורה נמוכות.

 

דגם ההפרדה

במשטרי הפרדה המדינה מכריזה על עצמה בחוקתה כ"חילונית", "ניטרלית" או שהיא מדברת במפורש על "עקרון ההפרדה". בארה"ב החוקה אינה אומרת דבר מפורש על "הפרדה" וגם לא על "חילוניות" ו"ניטרליות" של המדינה. ההפרדה בארה"ב נובעת מפרשנות שניתנה לחוקה. הפרדת דת ומדינה נהוגה בצורה כזו או אחרת, בנוסף לארה"ב, גם בצרפת, הולנד, ויילס, הקנטונים של ג'נבה ונוישאטל בשוויץ וחלק מהמדינות הפוסט-קומוניסטיות. מבחינה היסטורית, שורשיה של הפרדת הדת מהמדינה יכולים להיות בתפיסה האוהדת את הדת (כמו בארה"ב) או בהשקפת עולם העוינת את הדת (כמו בצרפת). עם זאת, בחלוף הימים יתכן ש"ההפרדה האוהדת" תהפוך לפחות אוהדת, בעוד "ההפרדה העוינת" תהפוך לעוינת פחות. מוסכם במשטרי ההפרדה שהמדינה לא צריכה להיות מעורבת בדת או בארגון דתי ושהדתות והכנסיות לא צריכות להתערב בענייני מדינה.

 

דגם ההפרדה הידוע מכל הוא המשטר בארצות-הברית. התיקון הראשון לחוקה קבע, כי "הקונגרס לא יחוקק שום חוק שישליט דת-מדינה רשמית או שיאסור את חופש הדת" Congress shall make no law respecting an establishment of religion or prohibiting) (the free exercise thereof. במשפט מפתח זה לא נאמר דבר על הפרדה בין דת למדינה, אך יש בו שתי אמירות מרכזיות שעליהן נבנתה הפרשנות בדבר הפרדת הדת והמדינה. אמירה אחת (Establishment Clause) מתייחסת להתנגדות לכינון דת רשמית, מדינתית ומועדפת. היא נועדה להבטיח פלורליזם דתי ומוסדי, וזאת על ידי ניתוק הקשר הממלכתי בין הכנסייה למדינה (Disestablishment). בימינו הפרשנות המוסכמת לחוקה בדבר  הניטרליות הדתית של המדינה מתייחסת לכל הדתות – לקתולים, ליהודים, למוסלמים ולאחרים – וההתייחסות לכל הדתות פירושה שוויון כל הדתות בפני החוק ודחיית אפשרות שדת כלשהי תהיה דת "רשמית". בעוד שה- Establishment Clauseהמזוהה עם תומאס ג'פרסון בא להגן על המדינה מפני שלטון דתי והשפעה דתית, האמירה השנייה העוסקת בחופש הדת (Free Exercise Clause) באה לגונן על הדת והכנסיות מפני כוחה של המדינה. אמירה זו, המזוהה עם ג'יימס מדיסון, מדגישה את האוטונומיה של מוסדות הדת ואת חופש הדת, המצפון והפולחן.

 

דגם הקהילות המוכרות

דגם אחר ביחסי דת-מדינה במדינות דמוקרטיות הוא מודל הקהילות המוכרות או "המודל הגרמני". במודל הגרמני אין דת או כנסייה רשמית. כל הקהילות הדתיות המוכרות בחוק הן שוות בפני החוק לכל דבר ועניין. מודל הקהילות המוכרות שונה ממודל הכנסייה הרשמית בכך שהמדינה לא מתערבת בענייני הכנסייה. הוא גם שונה ממודל ההפרדה בין דת למדינה במובן שאין "הפרטה" של הדת, שיש שיתוף פעולה בין המדינה והכנסייה בתחומים רבים וששיתוף פעולה זה הוא ממוסד ומעוגן בהסכמים בין הכנסיות והמדינה. יש המכנים מודל זה "כעצמאות הדדית ללא הפרדה". יחסי כנסייה-מדינה מושתתים על מודל זה בגרמניה, אוסטריה, הונגריה, בלגיה, לוקסמבורג, אלזס-לורין וחלק מהקנטונים השוויצריים.

 

"חוק היסוד" הגרמני אומר "שאין כנסיית מדינה". לממשל הפדרלי ולממשלי המדינות (Länder) יש אמנות כתובות עם הוותיקן (במקרה של הכנסייה הקתולית) ועם "כנסיות המדינה" של הפרוטסטנטים וגם עם הקהילות היהודיות. אמנם אלוהים נזכר בחוקה, אך אין החוקה מזדהה עם דת אחת או כנסייה אחת, והתייחסות המדינה לקהילות הדתיות המוכרות היא שוויונית. המדינה בגרמניה ניטרלית בעניינים אידאולוגיים-תיאולוגיים ואינה מתערבת בענייניה הפנימיים של הכנסייה. עם זאת אין "חומת הפרדה" בין הכנסיות למדינה.

 

בגרמניה הכנסיות מוכרות כתאגידים ציבוריים המקיימים יחסי שיתוף פעולה הדוקים עם המדינה. המדינה מממנת את פעילויות הכנסייה על-ידי הטלת "מס כנסייה" על כלל האזרחים. ככלל, מדינות הדוגלות במודל הקהילות המוכרות, רואות את מימון השירותים הדתיים כחובת המדינה כפי שזוהי חובתה לממן שירותי חינוך, בריאות וסעד. בגרמניה בתי-חולים רבים מנוהלים על-ידי הכנסיות, אך המימון הוא בעיקרו של המדינות. הדבר נכון גם כשמדובר בבתי הורים, גני ילדים ופעוטונים ובמרכזי גמילה מסמים ואלכוהול. שיעורי דת ניתנים בכל בתי-הספר הציבוריים, ומורי הדת, גם אם הם עובדי מדינה, חייבים לקבל את אישור הכנסייה והם חייבים להורות את תורת הכנסייה.

 

דגם הכנסייה הנתמכת

דגם זה  מעורר עניין בקרב יותר ויותר מדינות שדגלו בעבר בכנסייה רשמית או בהפרדה בין דת למדינה. במודל הכנסייה הנתמכת יש עדיפות מה, סמלית וחוקית, לדת או לכנסייה הדומיננטית. העדיפות של הכנסייה הנתמכת שונה לחלוטין מהעליונות הממוסדת והבולטת לעיני כל של הכנסייה הרשמית, וגם שונה ממודל הקהילות המוכרות המבטיח לכל הקהילות שוויון מלא. מודל הכנסייה הנתמכת הוא אכן דגם ביניים שיש למקמו בין מודל הכנסייה הרשמית ומודל הקהילות המוכרות. בימינו, איטליה, ספרד, אירלנד, ארמניה, פולין, בולגריה ורומניה הן מדינות כנסייה נתמכת.

 

באיטליה, שם החליף ב-1984 "ההסכם של וילה מדמה" את ההסכמים הלטרניים של 1929, אין עוד דת מדינה. גם הסעיף בחוקת 1946 שאמר "שהדת הרומית קתולית היא דתה היחידה של הכנסייה" בוטל. ובכל זאת יש לקתוליות כמה יתרונות  בהשוואה לדתות האחרות. כך הכנסייה הקתולית היא היחידה המוזכרת בשמה בחוקה. הסעיף בחוקה האומר "שהמדינה והכנסייה הקתולית, כל אחת בתחומה, הן עצמאיות וריבוניות" מעניק מעמד סמלי מכובד לכנסייה הקתולית, מעמד שהוא כמעט שוויוני למדינה. חינוך דתי ניתן בבתי הספר לבני כל הדתות, אך המדינה מממנת אך ורק את שיעורי הדת הקתולית. הדבר נכון גם לגבי שירותי דת בבתי חולים ומוסדות ציבור אחרים. כמו במודל הקהילות המוכרות "מס כנסייה" מממן את פעילות הכנסייה הקתולית ואת פעילותן של קהילות דתיות נוספות.

 

 

פרופ' בנימין נויברגר עוסק לאחרונה בחקר הקשר בין דת למדינה במדינות דמוקרטיות. בין פרסומיו האחרונים: "דת ומדינה – הסדרים ומגמות במדינות דמוקרטיות", בתוך: מ. בר-און וצ. צמרת (עורכים), שני עברי הגשר – דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל (יד בן-צבי, ירושלים תשס"ב) ו"דת ומדינה באירופה" בתוך: נ. לנגנטל וש. ליפשיץ (עורכים), קונפליקט – דת ומדינה בישראל (ידיעות אחרונות, ת"א, 2002)

 

 

 


Back Line