מייד לאחר הטבח של 7 באוקטובר הצהיר ראש הממשלה נתניהו:
צה"ל יפעיל מייד את כל עוצמתו כדי להשמיד את יכולות חמאס. נכה בהם עד חורמה וננקום בעוצמה על היום השחור הזה שהם עוללו למדינת ישראל ולאזרחיה. כפי שאמר ביאליק: 'נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן'.
הצהרה זו לא הייתה רק תגובה רטורית לאירוע קיצוני, אלא סימנה את הטון שילווה את המלחמה – ואולי גם את אחד ממאפייניה המרכזיים: מלחמה ששיח הנקמה ניצב במרכזה. בניגוד לשיחים ביטחוניים שגרתיים, הממסגרים הפעלת כוח במונחים של הגנה עצמית, הרתעה או סיכול של איום, כאן הופיעה הנקמה בגלוי ובמפורש, בלי ניסיון לעוטפה בשפה אסטרטגית חלופית.
על קצה המזלג, נקמה היא פעולת תגמול נגד מי שנתפס כאחראי לפגיעה, לנזק או לעוול. היא כרוכה ברצון להשבת צדק, אך גם בחריגה ממנו: במקרים רבים היא אינה מידתית והנזק שהיא מסבה עולה על הנזק שנגרם מלכתחילה. הנקמה אינה רק פעולה אלא גם רגש – שילוב של כעס ושנאה, לצד סיפוק הנובע מגרימת סבל לאחר. משום כך, המדינות המודרניות הפקיעו אותה מידי יחידים וקהילות, וביקשו להכפיף את השימוש בכוח למערכות נורמטיביות ומשפטיות.
ברוח דומה, גם המשפט הבין־לאומי, הרלוונטי לדיון בעזה, שולל נקמה כבסיס לגיטימי להפעלת כוח, ומתיר שימוש בכוח רק לשם הסרת איום ובהיעדר חלופות אחרות. הפעלת הכוח צופה את הסיכון העתידי ומודרכת בידי הצורך להשיג ביטחון בעתיד אך אינה אמורה לגבות מחיר על העבר. בהתאם לכך, מקובל להבחין בין נקמה לבין פעולת תגמול. אם הנקמה פונה לעבר – לתיקון עוול שכבר התרחש – הרי פעולת תגמול מכוונת לעתיד, ומיועדת בראש ובראשונה להרתיע ולמנוע פגיעות נוספות. הבחנה זו מאפשרת לנקמה להתקיים לעיתים ב"תחפושת" של תגמול. אלא שבמלחמה בעזה, כפי שמסמנים דברי ראש הממשלה, הנקמה לא הוסוותה אלא הופיעה כשיח לגיטימי ומוצהר.
על רקע זה קיים מכון האוניברסיטה הפתוחה לחקר יחסי חברה־צבא ערב עיון בינואר 2026 , אשר ביקש לבחון את שיח הנקמה בהקשר של המלחמה בעזה מנקודות מבט שונות. הקובץ שלפנינו מאגד חמישה מאמרים קצרים שכתבו הדוברים בערב העיון. המאמרים מציעים מבטים מגוונים על התופעה.
גדי היימן שואל מדוע דווקא אחרי 7 באוקטובר הנקמה לא הסתתרה. בדרך כלל, מדינות "מתרגמות" את יצר הנקמה לשפה לגיטימית של הרתעה והגנה עצמית – מנחם בגין ואהוד אולמרט דיברו כך גם בעת מלחמות העבר. היימן מראה שהחריגה הישראלית לאחר 7 באוקטובר נבעה משני גורמים משולבים: עוצמת הזעזוע, שיצרה פעולה שחרגה מכל נורמה מוכרת, והעומק של תחושת ההשפלה, שכן גוף חלש מאוד הצליח, בתחבולה פשוטה, להכות צבא חזק מאוד. השילוב בין השניים יצר מצב רגשי שלא אפשר היה עוד לרסנו באמצעות שימוש בלקסיקון הרגיל.
שרה הלמן מנתחת את המעבר החד מ"הכחשה קולקטיבית" – עזה כחור שחור שנעלם מהתודעה הישראלית – למלחמת נקמה גלויה ומוצהרת. הגטואיזציה של עזה והמצור עליה אפשרו לישראלים לחיות שנים בלי להתמודד עם מה שמתרחש מעבר לגדר. האירוע של 7 באוקטובר קרע את ההכחשה הזו בבת אחת. הנקמה שבאה בעקבותיה לא נשארה במישור הרגש: בשיח הציבורי, ברשתות החברתיות של החיילים, בביזה ובהרס השיטתי של המרחב הבנוי – הנקמה הפכה לפרקטיקה. הלמן מראה כיצד התפתחה מלחמת נקמה ללוגיקה של "ביטחון קבע", שבה אוכלוסייה שלמה נתפסת כאיום שיש לחסלו.
יגיל לוי מסביר מדוע הצבא התקשה לרסן את שיח הנקמה גם כאשר הרמטכ"ל ביקש במפורש לעשות כן. הנקמה, הוא טוען, לא הייתה רק רגש – היא שימשה משאב זהותי לשתי קבוצות שקראו תיגר על זהות הצבא המסורתית. הזרם החרד"לי עטף אותה בתיאולוגיה ובשליחות מוסרית – המלחמה כמאבק הטוב היהודי ברוע – ולוחמי הצווארון הכחול מצאו בה דרך להתגאות בהפעלת כוח, גאווה שנשללה מהם במשך שנים בידי האליטות הצבאיות ההיסטוריות. בשתי הקבוצות נתפסה ביקורת על הנקמה לא כהסתייגות מוסרית אלא כניסיון לשלול משאב שצברו בדם. דבר זה מסביר, לפי לוי, מדוע האכיפה הייתה כמעט בלתי אפשרית.
אריאל הנדל שואל כיצד תיתכן נקמה בלא גבול – נקמה שאין לה רגע סגירה, שמטרותיה אינן מוגדרות, ושמשקל ההרס בה מגיע לעשרות מיליוני טונות. תשובתו היא שהנקמה נובעת ממבנה ולא מאירוע. הקולוניאליזם ההתיישבותי יוצר מצב של היעדר גבולות מובנה – לא רק פיזי אלא זהותי ורגשי – שבו כל נוכחות פלסטינית נחווית כאיום קיומי. בהיעדר גבול ברור בין העצמי לאחר, כל פגיעה מתפרשת כהתקפה על גרעין הזהות עצמה, והנקמה שנוצרת היא בלתי נשלטת ביסודה.
אורי ש. כהן מתחקה אחר הנקמה כמודוס של זמן. הנקמה מכפיפה את העתיד לעבר, ובכך חוסמת את האופק ויוצרת מציאות דיסטופית שבה ההווה אינו אלא זירה לסגירת חשבונות היסטוריים, והיא יכולה ליצור מעגלי דמים שאינם נסגרים. באמצעות נתן אלתרמן, לאה גולדברג, חנוך ברטוב ואחרים הוא סוקר את תגובותיה של הספרות העברית לריבוי המשמעויות של הנקמה. כהן מראה גם את הצד האחר: לאה גולדברג, שסלדה מהנקמה, מגלמת אפשרות אחרת – זמן שנע קדימה, אופק שאינו חסום.
כל אחד מהמאמרים מתמקד אפוא בממד אחר של הנקמה וחושף את אופייה המורכב: הפסיכולוגיה הפוליטית שלה, המבנים החברתיים שמזינים אותה, הדינמיקות הפנים־צבאיות שמקשות לרסן אותה, השורשים הקולוניאליים שמסבירים את היעדר גבולותיה, והזיכרון התרבותי שממנו היא שואבת את כוחה. יחד, מאמרי הקובץ מציעים לשפוך אור על אופן ניהול המלחמה בעזה ולהציג את המשמעויות הרחבות של תופעה שהייתה נוכחת מאוד בשיח הציבורי, אך עדיין יש חסמים תרבותיים ופוליטיים מהותיים לנהל עליה שיח כן ויסודי.
לקובץ המאמרים המלא