מלחמה בקווקז

משה גמר

חסן באייב עם רות וניקולס דנילוף / הנשק: איזמל. סיפורו של רופא צ'צ'ני תחת אש, תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: מרב מילר, סדרת "קיטובים נפגשים", הוצאת כרמל, ירושלים 2006, 340 עמ'

לפני כחמש-עשרה שנים, לפני המלחמה הראשונה בצ'צ'ניה, שכרו זוג מכרים שלי דירה באוקספורד. כששמעה השכנה האנגלייה שהבעל צ'צ'ני, היא קראה: "אוי ואבוי! המאפיה הצ'צ'נית עברה לגור לידנו!" לימים אותו צ'צ'ני, אז סטודנט להיסטוריה, הפך למנהל הסניף המוסקבאי של בנק בריטי חשוב, והמשפחה מתגוררת כיום בלונדון כנתינים מכובדים ושומרי-חוק של הוד מלכותה.

דעות קדומות כלפי הצ'צ'נים היו נפוצות ברוסיה זה עשרות בשנים. כל ילד למד בעל-פה בבית-הספר שורות כגון אלה:

על חלוקים זורם הטֶרֶק,
קולח הנהר.
בזחילה גזלן צ'צ'ני
משחיז את הקינז'אל.

("שיר ערש קוזאקי" מאת מיכאיל לרמונטוב, [התרגום שלי]. השורות מצוטטות בספר בנוסח אחר, בתרגומה של מרב מילר, עמ' 90; גרסה עברית אחרת, בתרגומו של דב [בוריס] גפונוב מופיעה בשירי מיכאיל לרמונטוב, מהדורת פקסימיליה, תל-אביב 1986).

או:

ברחנה על נפשכן בנות רוסיה,
נוסו מהר עלמות החן.
מעבר לנהר - צ'צ'ן.

("שיר צ'רקסי" של אלכסנדר פושקין, [התרגום שלי])

ואולם במערב איש לא שמע את שמם של הצ'צ'נים, להוציא כמה מומחים לתחומים "אזוטריים". תגובתה של "אישה מן הרחוב" - כמו אותה גברת באוקספורד - מדגימה אפוא את כוחה של התקשורת להדביק תוויות בזמן קצר באופן יחסי. הדימוי השלילי של הצ'צ'נים שנוצר במערב שיקף את המאמץ הרוסי ליצור תדמית שלילית לרפובליקה שהכריזה על עצמאותה, והסתייע בעובדה שכמעט כל המידע על ברית-המועצות לשעבר (לרבות צ'צ'ניה) נשלח ממוסקבה, שם התרכזו עדיין הכתבים הזרים.

שתי מלחמות נוראות ועקובות מדם לא שינו הרבה בתחום זה של דימויים. רוב רובם של הכותבים על הנושא עוסקים מעט מאוד ביישות הצ'צ'נית, בפן האנושי, או בניתוחים חברתיים. בעיקרו של דבר עמדתם כלפי הסכסוך נקבעת מתוך התייחסות לעניינים שונים לחלוטין, ולא מתוך היכרות והתייחסות לצדדים הנאבקים. רוב התומכים בצ'צ'נים עושים זאת מתוך רוסופוביה, ואילו מרביתם של תומכי רוסיה עושים זאת מתוך אסלאמופוביה. אין לפיכך פלא, שגם כיום מתקשרת המילה צ'צ'ני בדעתם של אנשים מן היישוב עם פונדמנטליזם אסלאמי, מעשי טרור ואל-קאעדה.

מטרתו של הספר היא לשנות מצב זה ולספק לקורא המערבי (בראש ובראשונה האמריקני) מידע שונה, המייצג את הפרספקטיבה הצ'צ'נית, או כדבריו של המחבר "שהעולם ידע שהמלחמה היא דבר שטני, אשר החפים מפשע הם קורבנותיו" ו"להציג בפני קוראי את העם הצ'צ'ני" (עמ' 15). לפיכך הוא גם נכתב מלכתחילה באנגלית (ולא בשפת הכתיבה והתרבות של משכילי ברית-המועצות לשעבר - רוסית) ובשיתופם של ניקולס דנילוף - עיתונאי אמריקני שנאסר בשנת 1986 במוסקבה באשמת ריגול (כמובן, גם הוא וגם ה-CIA הכחישו את הדבר) ורעייתו רות, עיתונאית גם היא, שכתבו אף מבוא כללי על צ'צ'ניה.

הספר אכן מצליח להשיג את מטרותיו, במידה לא מועטה בזכותו של המספר. באייב, רופא בהכשרתו, ניחן בחוש היסטורי מפותח. סיפורו אינו גולש לתעמולה בוטה, אף כי הוא אינו מסתיר את רגשותיו הפטריוטיים. ישנם בספר צ'צ'נים רעים כפי שיש רוסים טובים. יתר על כן, כדרך הצ'צ'נים מספר באייב את קורותיו בקיצור ובאיפוק, וכשהוא מגלה רגשות או חולשה הוא ממהר להתנצל על כך. עדותו נשמעת לכן אמינה.

הספר מחולק לחמישה חלקים. בראשון - "לפני המלחמה" - נמצאת עיקרה של הצגת העם הצ'צ'ני. באייב מספר כאן על ילדותו, על הוריו שנאלצו, כמו כל הצ'צ'נים בני דורם, לבנות פעמיים את חייהם מחדש - פעם כשהוגלו בשנת 1944 לאסיה המרכזית, ושוב כשהורשו לחזור למולדתם בשנת 1958. הוא מספר על כפר המוצא של משפחתו בהרים, שבו נהגו לבלות את חופשות הקיץ, על הצלחתו להתקבל ללימודי רפואה למרות האפליה כלפיו כצ'צ'ני, ועל שובו הביתה, לאחר שהוסמך בכירורגיה פלסטית של הפה והלסת, כדי להתחתן. חלק זה מסתיים בימי ההשתלמות שלו במוסקבה, באווירת ההסתה האנטי-צ'צ'נית של שנות התשעים המוקדמות ובשובו הביתה ממש ערב המלחמה הראשונה (1996-1994).

שלושת החלקים הבאים של הספר - "המלחמה הראשונה", "שלום שביר" ו"המלחמה השנייה" - מדגימים, מטבע הדברים, בעיקר את שטניותה של המלחמה ואת פגיעתה באזרחים חפים מפשע. בשתי המלחמות נראה היה, שהגנרלים הרוסים, חניכי הצבא הסובייטי, היו אדישים לאבֵדות - הן בקרב חייליהם והן בקרב האוכלוסייה האזרחית - ולא התחשבו כלל בזכויות האדם של האוכלוסייה הבלתי-לוחמת. דווקא הלוחמים הצ'צ'נים הקפידו על כך, לפחות במלחמה הראשונה.

אותה המלחמה החלה בהפצצות אינטנסיביות על העיר גרוזני (Grozny, שרוב התושבים שנותרו בה היו רוסים), ונמשכה תוך ירי אש מסיבית מצד הכוחות הרוסיים על ריכוזי אוכלוסייה אחרים. ככלל, הכוחות הרוסיים התייחסו אל כל התושבים כאל אוכלוסיית אויב. הדבר התבטא הן במעצרים המוניים של גברים ונערים, והן - ובעיקר - בהעלמת עין מצד המפקדים כלפי מעשי שוד, גזל, אונס ורצח מצד חיילים, בעיקר ה"קוֹנְטרַקטניקי" - חיילי הקבע, שרבים מהם שוחררו מבתי-סוהר תמורת שירות צבאי בצ'צ'ניה. מעשים אלה, יותר מכל אידאולוגיה, הם שליבו את ההתנגדות הצ'צ'נית.

במפתיע ניצחו הצ'צ'נים במלחמה, ורוסיה נאלצה לכרות הסכם שלום עם הרפובליקה הצ'צ'נית איצ'קריה (Ichkeria) ולהכיר דה-פקטו בעצמאותה. ואולם היה זה ניצחון פירוס. המלחמה החריבה לחלוטין את הארץ, והרסה את כל התשתיות הפיסיות, הרוחניות, המוסריות והמורליות של אוכלוסייתה. "נדמה היה שחוסנה הפיזי והנפשי של האוכלוסיה, שהחזיק מעמד טוב כל כך בזמן המלחמה, התמוטט ברגע שפסקה הלחימה" (עמ' 179). גם באייב, שטיפל בכל תקופת המלחמה יומם וליל בפצועים - לוחמים צ'צ'נים, חיילים רוסים ובעיקר אזרחים, לעתים קרובות תחת הפצצות והפגזות - שקע בדיכאון. השתלמות נוספת במוסקבה לא עזרה; רק עלייה לרגל למכה סייעה להשיב לו את שפיותו.

המלחמה השנייה, שהחלה בשנת 1999 ונמשכת למעשה עד עצם היום הזה, רק הביאה לשיאים חדשים את החייתיות של שני הצדדים הלוחמים, ואת סבלם של האזרחים שנלכדו ביניהם. באייב עצמו, שבזמן המלחמה הראשונה איימו על חייו בגלל שטיפל בפצועי "האויב", הפך עתה למבוקש על-ידי שירותי הביטחון הרוסיים, ונאלץ לברוח ולבקש בסופו של דבר מקלט בארצות-הברית. החלק האחרון של הספר - "פליט באמריקה" - מתאר את בריחתו ואת חוויותיו ב"עולם החדש" תרתי משמע.

המתרגמת עשתה עבודתה נאמנה והסגנון הוא קולח ומרתק. עם זאת, מטבע הדברים נופלות טעויות, וגם חומקות מעיני המגיהים. כיוון שברור, שהספר יזכה למהדורות נוספות, כדאי לתקן את הבולטות שבהן: שם העיתון Groznenskii rabochii (מופיע מספר פעמים, לראשונה ב"שלמי תודה") צריך להיכתב "גרוזננסקי רבוצ'י" (לא גרוזננסקיאי רבוצ'יאי); כך גם שמה של תחנת הרכבת התחתית Mayakovskii (על שם המשורר הידוע) במוסקבה (עמ' 88) צריך להיכתב מייקובסקי (ולא מיאקובסקיאי); Soviet Sport (עמ' 72) הוא, כמובן, תרגום של שם העיתון לאנגלית, ולפיכך יש לכתוב "סובייטסקי ספורט", או בתרגום עברי "הספורט הסובייטי" (ולא "סובייט ספורט"); ובעמוד 169 כדאי להשמיט את המילה "שש" מן המשפט "שש גופות במצב ריקבון מתקדם של תריסר חיילים רוסים".

לבסוף, יש לברך את הוצאת כרמל על פרסום המהדורה העברית של הספר, וזאת משלוש סיבות: ראשית, הקורא הישראלי זקוק לספר הזה אולי אפילו יותר מעמיתיו דוברי האנגלית. המאבק שלנו בטרור וב"פונדמנטליזם" האסלאמי גורם לכך, שבעיני הישראלי מן השורה מזוהה כל קבוצה מוסלמית עם האויב. לכך יש להוסיף את העובדה, שכלי תקשורת ישראליים משתמשים בכתבים רוסים דוברי עברית צחה המעבירים, מטבע הדברים, את המסר האנטי-צ'צ'ני של מוסקבה. לפיכך קול מאזן הוא חיוני לנו. שנית, סיפורו של באייב יישמע מוכר לקוראים הישראליים הן מן ההוויה שלנו והן מחיי היהודים בברית-המועצות, שהרי את האפליה, התדמית השלילית, "נומרוס קלאוזוס" בלתי-רשמי בקבלה לאוניברסיטאות וכיוצא באלה, זוכרים העולים משם לדורותיהם וסיפרו על כך גם לבני משפחתם ילידי הארץ. ואילו האירועים בצ'צ'ניה עשויים לעורר אצל הקורא הישראלי אסוציאציות עם פרקים בהיסטוריה שלנו. שלישית, זהו סיפור אנושי דרמטי, מרתק ומרגש על מוראות המלחמה ועל התנהגותם של אנשים בשר ודם במצבים קיצוניים. הסגנון המאופק שבו הוא מסופר מעצים את חותמו, וכך גם הידיעה שהסיפור אמיתי. המתחיל לקרוא את הספר לא יוכל להניחו עד הסיום. סיבה זאת לבדה מספיקה כדי להמליץ על הספר.

פרופסור משה גמר מלמד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. בין ספריו האחרונים: The Lone Wolf And the Bear: Three Centuries of Chechen Defiance of Russian Rule, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת פיטסבורג בשנת 2006.

דוא"ל: moshega@post.tau.ac.il