עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 94 > מאמר שלם

  נדב נאמן




לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה

נדב נאמן בוחן את מהימנותם של ספרי התנ"ך כמקור היסטורי לגבי שלושה פרקים בתולדות ישראל הקדום: סיפורי האבות, כיבוש הארץ וימי מלכותם של דוד ושלמה. על סמך מקורות חוץ-מקראיים, על סמך הממצאים הארכאולוגיים ועל סמך הידוע על תהליכים שהתרחשו בחברות אחרות במזרח הקדום בין המאה השלוש-עשרה למאה השמינית לפני הספירה, הוא מצביע על הדברים שלא ייתכן שהתקיימו כלל, על אירועים ותהליכים שוודאי התרחשו באופן אחר מן המתואר בתנ"ך, וכן על אנכרוניזמים שמקורם בכתיבתו של החיבור ההיסטורי בתקופה מאוחרת – ודאי לא לפני שלהי המאה השביעית לפנה"ס.

 

קווי המתאר של תולדות עם ישראל במקרא ובמחקר ההיסטורי

כדי להיטיב להבין את התיאור המקראי של ראשית עם ישראל יש להשוות אותו לאופן שבו מוצגים הכנענים בהיסטוריוגרפיה המקראית. ההיסטוריה המקראית נושאת אופי דידקטי מובהק והשתלשלות המאורעות משמשת למחברים כלי, שבאמצעותו הם מנסים להעביר לקוראים את המסרים שלהם. תיאורי העבר נכתבו במגמה ללמד את דעת ה', ובמסגרת זו נבחרו הכנענים כדי להציג באמצעותם את הקוטב המנוגד לזה של עם ישראל. הסופרים ייחסו אפוא לכנענים את כל האלמנטים שאותם רצו לבער, והציגו את פולחנם ותרבותם כהיפוכם של החוקים והמצוות שעל בני ישראל לקיים. באופן זה יצרו מצד אחד נורמה שיש לחזור אליה – זו של ישראל במדבר, ומצד שני אנטי-נורמה שיש לאסור אותה – זו של הכנענים, תושבי הארץ הקדומים.

 

בהתאם לדפוס זה עוצבה ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל. לפי התיאור המקראי נבדלים בני ישראל מן הכנענים במוצאם, במבנה חברתם ובתורתם. מוצאם של בני ישראל הוא מדרום מסופוטמיה, משם היגר אביהם הקדום לארץ כנען. לאחר דורות אחדים שבה משפחת הנוודים, צאצאי אברהם, והיגרה למצרים, ושם הפכה ממשפחה לגוי. המבנה הפטריארכלי-השבטי של עם ישראל הוא אפוא תולדה של ריבוי טבעי של משפחה אחת. לאחר יציאת מצרים הפכו צאצאי האב הקדמון לעם אחד מלוכד, אשר פעל במדבר כגוף אחד תחת הנהגה אחת. בהר סיני קיבלו עליהם בני ישראל לעבוד את אלוהי ישראל, ואותו בלבד, ואף ניתנו להם מצוות, חוקים ומשפטים, אשר כוננו את זהותם. עם ישראל נדד במדבר שנים רבות כגוף מלוכד, בעל מבנה שבטי, הנהגה ונורמות דתיות וחברתיות ברורות, בלי שהיה לו כל מגע עם תושבי הארץ הנושבת, ובמרוצת השנים האלה התגבש והתלכד, ולבסוף אף זכה להיכנס לארץ המובטחת.

 

עם ישראל היה אפוא עם צעיר, שצמח והתגבש בזמן מאוחר, ולעומתו הכנענים היו תושביה הקדמונים של הארץ. בניגוד לבני ישראל שמוצאם היה מאב אחד, הכנענים נחלקו לעממים רבים. בעוד שבראשם של בני ישראל עמד מנהיג אחד, ארץ כנען נחלקה בין מלכים רבים, ששלטו כל אחד בעירו ובתחומו. החברה הכנענית הייתה בעיקרה עירונית ונבדלה מהחברה השבטית של בני ישראל. חשוב מכול, דתם של הכנענים הייתה הניגוד המוחלט לחוקים ולמצוות שקיבלו עליהם בני ישראל בסיני, ובשל כך הצטוו בני ישראל להכחידם ולהאביד את שרידי פולחנם ותרבותם. ואכן, בעת כיבוש הארץ הגשימו בני ישראל את הצו האלוהי, החרימו את הכנענים והורישום. לאחר מכן חילקו את הארץ הנכבשת בין שנים-עשר השבטים, התיישבו בכל חבליה, והפכו מרועים-נוודים לתושבי ערים וכפרים.

 

גם בתקופת השופטים שמר עם ישראל על ליכוד ואחדות, אף כי במידה פחותה מזו שהייתה לו בתקופת הנדודים במדבר ובעת כיבוש הארץ. בני ישראל נטו אחר האלים הזרים ואימצו את פולחניהם, ובכך הפרו חזור והפר את בריתם עם אלוהי ישראל ולכן נענשו חזור והענש על חטאיהם. אבל הנורמה הדתית נשארה חרותה היטב בתודעתם ובעת מצוקה היו שבים ומקיימים אותה, ואז הקים להם האל שופטים שהושיעום. הקמת המלוכה הביאה לשינוי במוסד ההנהגה ואף החזירה לישראל את הליכוד והגיבוש, שבמידה רבה אבדו לו לאחר התנחלותו בארץ. המסגרת המאחדת הכלל-ישראלית היא בבחינת החזרת עטרה ליושנה, ואילו החוקים, המצוות והמשפטים הם כולם פרי מורשת תקופת הנדודים במדבר, וחייבו את תושבי הממלכה ואת שליטיהם לא פחות משחייבו את אבותיהם בעבר.

 

תקופת הממלכה המאוחדת מוצגת במקרא כתקופת זוהר, שכמוה לא הייתה בתולדות עם ישראל. לפי התיאור המקראי נוסדה הממלכה בימי שאול, אבל עיקר התנופה וכינון הממלכה הגדולה התרחשו בימי דוד, אשר כבש שטחים עצומים והכליל בתחום המשועבד לישראל את שטחיהן של כל הממלכות שגבלו עִמה. בתחום הכבוש נכללו כל העמים שישבו בשטח המשתרע בין גבול מצרים למרכז סוריה, בהיקף שאין דומה לו בתולדות עם ישראל. מיסוד הממלכה וביסוסה על יסודות יציבים מיוחס לימי שלמה, אשר בנה בירה מפוארת, שבמרכזה נמצאים המקדש והארמון, כונן מערך פקידות מסועף, יסד מערכת של מחוזות ועליהם הפקיד שנים-עשר נציבים, הקים מרכזי שלטון ברחבי הארץ, בנה חיל-רכב אדיר, קשר קשרי סחר עם ממלכות רחוקות, פיתח צי ספינות שייבא סחורות ממרחקים, וכך הביא לפריחה כלכלית ולעושר ללא-תקדים בממלכתו. תקופת הממלכה המאוחדת מתוארת כתקופת הזוהר בה"א הידיעה בתולדות ישראל, וכל התקופות שבאו לאחר מכן ומשתקפות בהיסטוריוגרפיה המקראית עומדות בצִלה של תקופת זוהר ושגשוג זו.

 

בעקבות פילוגה של הממלכה לאחר מות שלמה צמחו שתי ממלכות אחיות, יהודה וישראל, שהתקיימו – לעתים תוך איבה ומאבקים ולעתים ביחסי ידידות – זו לצד זו. לאחר תקופה ממושכת של קיום נפרד הקיץ הקץ על שתי הממלכות. תחילה היו אלה תושבי ממלכת ישראל שהוגלו מן הארץ, וכעבור זמן הוגלו גם תושבי ממלכת יהודה, כך שהארץ המובטחת התרוקנה מיושביה, ובכך הוחזר במידת-מה לקדמותו המצב שהיה קיים ערב הכיבוש. את הארץ ירשו בני עמים זרים, ושבי ציון חזרו לארץ שהייתה במידה רבה ריקה וכוננו מחדש, בחלק מצומצם משטחה, את זהותם הלאומית והדתית הנפרדת. מראשיתו עמד מחקר המקרא הביקורתי על מגבלותיו של המקרא כמקור היסטורי ועל אי-מהימנותם של יסודות רבים בתיאור תולדות עם ישראל. כל היסודות המכוננים את הזהות המיוחדת של עם ישראל התקיימו לפי התיאור המקראי כבר בימי דור המדבר, ונשארו בלא שינוי מהותי בכל התקופות שלאחר מכן, זאת בניגוד לכל העמים האחרים, שבהם צמחו יסודות אלה בתהליך היסטורי ממושך והדרגתי. לתמונה הסטטית של יסודות, שהתגבשו בעבר הרחוק בארץ זרה ונשארו בלא כל שינוי במשך מאות שנים, אין אח ורע בדברי ימי עמים אחרים. גם תמונת המוצא האתני הטהור איננה מעוררת אמון: לאן זה נעלמו הכנענים, יושבי הארץ הקדומים? ושאלות נוספות: כיצד צמח מוסד המלוכה והתבסס כבר בימיו של שלמה, שני דורות בלבד לאחר ייסוד הממלכה, והפך למה שמכונה במחקר "מדינה בוגרת", בעוד שבעמים אחרים נמשכים תהליכי גיבוש וצמיחה מעין אלה מאות שנים? וכיצד זה נמוגו כל היסודות, שלכאורה נכונו בתקופת הממלכה המאוחדת, מיד לאחר פילוג הממלכה, ושתי הממלכות החדשות נאלצו להשתית את מוסדותיהן על יסודות חדשים? במקום התפתחות וצמיחה הדרגתית המגיעה לשיא במועד מאוחר, מוצגת במקרא תמונה הפוכה של שיא מוקדם ודריכה ממושכת במקום בשנים שלאחר מכן. ולבסוף, כיצד זה התרוקנה הארץ בסוף ימי בית ראשון מיושביה, אף כי ישנן עדויות ברורות לכך שהייתה מיושבת ברציפות גם בתקופות מאוחרות יותר?

 

התמונה ההיסטורית המקובלת כיום על רוב-רובם של החוקרים שונה בכל רכיביה מן התיאור המקראי של תולדות עם ישראל. קיימת הסכמה על כך, שהזהות הישראלית צמחה והתגבשה בארץ בתהליך מורכב וממושך, וכי להקמת המלוכה ולהתבססותה היה חלק מכריע בתהליך זה. נקודת המוצא לתיאור החדש היא חורבנה של התרבות העירונית שהתקיימה בכנען באלף השני, ונסיגת האימפריה המצרית מן הארץ ברבע השלישי של המאה השתים-עשרה לפנה"ס. על חורבותיה של התרבות העירונית הכנענית התנחלו קבוצות שונות ממוצא מגוון: רובן באו מן החברה העירונית-הכפרית-הפסטורליסטית שחייתה קודם בכנען ובאזורי השוליים שממזרח ומדרום לה; חלק אחר מהן נמנה עם "גויי הים", שהגיעו במסע יבשתי לאורך חופי הים התיכון או בספינות בים והתיישבו במישור החוף, בייחוד בדרומו; קבוצות נוספות הגיעו מהאזורים שנהרסו בידי "גויי הים" והיגרו דרומה לאורך השבר הסורי-אפריקני. ייתכן שבאופן זה הגיעו לארץ גם קבוצות של נוודים-רועים שֵמים-מערביים שנדדו קודם לכן בסְפר של המדבר הסורי-מסופוטמי, נעקרו ממקומן ונדדו דרומה. היחס המספרי בין בני הקבוצות השונות שהתיישבו ברחבי הארץ בתקופת הברזל א איננו ידוע, אף כי ניתן להניח שרובם נמנו קודם עם המגזר העירוני-הכפרי-הפסטורליסטי של ארץ כנען וחבלי הסְפר שבשוליה. בנקודת המוצא של ההתנחלות המחודשת קיים היה אפוא פיזור בולט של היסודות המתנחלים, שהחלו להתלכד ולהתאחד רק לאחר התיישבותם בחבלי ההר ובחבלים הנמוכים משני עברי הירדן.

 

תהליכי הצמיחה וההתלכדות של הקבוצות שהתיישבו ברחבי הארץ היו איטיים והדרגתיים, ושונים מאזור לאזור. המחקר הארכאולוגי ממחיש היטב את התעצמות תהליכי ההתנחלות למן המאה השתים-עשרה לפנה"ס ואילך הן בחבלי ההר והן בעמקים, בשפלה ובמישור החוף. אשר לחבלי ההר, שם יש להניח תהליך של התנחלות הדרגתית, צמיחת קשרים בין כפרים שכנים, קשרים שהלכו והתרחבו והקיפו אזורים רחבים יותר ויותר. בהדרגה הלך והעמיק שיתוף הפעולה בין החבלים השונים משני עברי הירדן, וצמחו מסגרות הנהגה שהקיפו יישובים אחדים או אף חבלים רחבים. אבל חשוב לזכור, שמדובר במסגרות רופפות, בהתאם לנסיבות ששררו אז בחבלים השונים של ההר. במקביל לכך התאוששו הן ערי הממלכה הכנעניות בעמקים בצפון הארץ והן הערים שבהן התיישבו "גויי הים" לאורך החוף והשפלה, ובחבלים אלה צמח בהדרגה מערך חדש של ערי-ממלכה כנעניות ופלשתיות משגשגות.

 

 

המפנה המכריע חל עם התפשטות התושבים של חבלי ההר לחבלים הנמוכים, הרס המערך של ערי-הממלכה הכנעניות בעמקים ובשפלה הצפונית וכינון שתי ממלכות אשר ערי הבירה שלהן שוכנות בלב חבל ההר. מדובר כמובן בתהליך ממושך, ובמהלכו הוגדרו, לראשונה, תחומים מסוימים כשייכים לאחת מן הממלכות החדשות, וכל הנכללים בתחום זה הפכו להיות "אזרחים" של החטיבה הטריטוריאלית החדשה שנוצרה. גבולן של ממלכות ישראל ויהודה נשק לגבולותיהן של הממלכות בשכנותן, כך שכל היושבים במרחב הסורי-הארצישראלי נכללו מכאן ואילך בתחומה של ממלכה זו או אחרת. הצאצאים של תושבי הארץ הקדומים, של הנוודים שישבו בשוליה, ושל המהגרים שהגיעו לתחומה מצפון ומדרום הפכו כולם לנתיני אחת משתי הממלכות החדשות. הוטל עליהם להתגייס בעת הצורך לצבא, למלא חובת שירות בעבודות למען הממלכה (עבודות אַנְגַרְיָה), להעלות מסים ומנחות לחצר המלוכה, וכן לעבוד את האל הלאומי החדש של הממלכה במקדשים המרכזיים שנבנו לו בירושלים, בבית-אל ובדן.

 

יש להדגיש, כי תהליך הקמת המלוכה וכינונה בישראל וביהודה היה ממושך ומורכב ונמשך דורות אחדים. גבולות התגבשו רק לאחר מאבקים עם ממלכות שכנות. מוסדות ומנגנונים צמחו בהדרגה ומרכזי השלטון והפולחן הוקמו והתמסדו במרוצת הזמן. קיבוע החובות והחיובים המוטלים על תושבי הממלכה אף הוא נמשך זמן לא מבוטל. וכן עלייתו של ה' למעמד של אל לאומי יחיד נמשך ודאי שנים רבות, בייחוד בממלכת ישראל, שהייתה חשופה יותר להשפעות מצד התרבות הכנענית. מאליו יובן, שאין ביכולתנו להצביע על פרק זמן מסוים שבו התגבש מוסד המלוכה בישראל וביהודה, זאת בניגוד לתיאור המקראי, ולפיו קמה המלוכה בנקודת זמן מובחנת היטב.

 

 

תהליך דומה לזה שתיארתי בישראל וביהודה התחולל גם אצל שכנותיהן. בכל הארצות מסביב חלו תהליכי צמיחה והתגבשות לאחר גל ההרס והחורבן של המאה השתים-עשרה לפנה"ס, ובכולן הסתיים תהליך זה בהקמת ממלכה שגבולותיה מוגדרים ונתיניה חייבים בכל מה שהטילו עליהם השליטים החדשים. בכל הממלכות הללו הלך והשתרש העיקרון השושלתי, ולפיו הוכרה זכותה של שושלת מסוימת לכס המלוכה, ובנסיבות רגילות ירש הבן את אביו וישב על כיסאו אחריו. נוסף לכך, לכל הממלכות הללו היה אל לאומי שאותו עבדו במקדשים המרכזיים של הממלכה. התגבשותן של ממלכות ישראל ויהודה היא חלק מתופעה רחבה ומוכרת המשותפת לעמים רבים שעלו אז לראשונה על במת ההיסטוריה.

 

ניתן לקבוע, כי מוסד המלוכה הוא שיצר את עם ישראל וגיבש אותו לאחדות אחת בתהליך שנמשך מאות שנים. הרבה נכתב בשנים האחרונות על השימוש בכינוי "ישראל" לגבי התקופה שקדמה להקמת המלוכה ואין צורך לדון בכך בהרחבה. איש אינו מטיל ספק בכך, שמשפחות (clans) ותת-שבטים או שבטים שישבו בחבלי ההר משני עברי הירדן מנו עצמן עם "ישראל" עוד בתקופה של קדם-המלוכה; אבל זהותן של קבוצות אלה והיקפן נעלמים מאתנו. אין בכוחו של הממצא הארכאולוגי להבחין בין השייכים ל"ישראל" בתקופת הברזל א וראשית תקופת הברזל ב, לבין בני קבוצות אחרות שישבו אז בחבלי ההר ובאזורים הסמוכים לו ולא השתייכו אליו, זאת משום שרכיבי הזהות של תושבי חבל ההר המרכזי שהתגלו בחפירות (דוגמת מכלול כלי החרס, תכניות של מבני מגורים, מִתאר היישובים ותפרוסתם) מופיעים גם בחבלים בשכנותם. ישנם רמזים למוצא פסטורליסטי של רבים מן המתיישבים, וביטוי לכך נמצא בהיעדר עצמות חזיר באתרים בחבל ההר המרכזי, בהיעדרם של קברים עם חפצי מנחה באזורי ההר ובדלוּת המכלול והעיטור של כלי החרס. אבל כל אלה מלמדים על מוצא ועל רקע סוציו-אקונומי משותף של המתיישבים, ולא על סולידריות בין-שבטית או על זיקה אתנית הדוקה בין בני הקבוצות החולקים יחדיו את הסממנים האלה. הייחוס של אידאולוגיה מוגדרת ומובחנת לתושבי חבלי ההר בהסתמך על הממצאים הארכאולוגיים משקף בדרך-כלל את הכוונה הסמויה של החוקרים המציעים זאת (היינו, להוכיח שהתנ"ך "צודק"), יותר מאשר את המציאות המצטיירת מניתוח חסר-פניות של ממצאים אלה. רק התבססותו של מוסד המלוכה בישראל ובממלכות השכנות לה, ובעקבות זאת הופעת כתובות מלכים המזכירות במפורש את דבר קיומן של יחידות פוליטיות, שלכל אחת מהן זהות ברורה, מאפשרים לקבוע את דבר התגבשותה של ישראל כישות אתנית-טריטוריאלית מובחנת היטב. גם אחרי למעלה ממאה שנות מחקר ארכאולוגי נותרו ההיקף, הרכיבים השבטיים, הדת והאידאולוגיה של "ישראל" בתקופות שקדמו לכך (המאות האחת-עשרה והעשירית לפנה"ס) לוטים בערפל.

 

התיאור המקראי של צמיחת עם ישראל וכינון מוסד המלוכה בראי הביקורת

כיצד ניתן לבחון באופן פרטני את התיאורים המקראיים של צמיחת עם ישראל? נקודת המוצא של המחקר הביקורתי היא ההנחה, שהטקסט המקראי נכתב בידי בני-אדם, ולפיכך חלים עליו כל הכללים החלים על כל טקסט אחר. חוקרים פיתחו כלי מחקר שונים ומגוונים כדי לנסות לעמוד על דרכי התהוותה של הספרות ההיסטורית המקראית, על היקפם וזמנם של החיבורים ההיסטוריוגרפיים השונים המשוקעים כיום בקנון המקראי, על המאפיינים הרעיוניים של כל אחד מן החיבורים הללו ועל הזמן המשוער שבו נתחברו. שני כלי המחקר העיקריים העומדים לרשותנו הם הממצאים הארכאולוגיים והתעודות שנתגלו בארץ וברחבי המזרח הקדום, ולצִדם יש להזכיר את המחקר האנתרופולוגי והסוציולוגי, ואת העיון הספרותי-הביקורתי.

 

לשם המחשת הדרך שבה ניתן לבחון את מהימנותם של תיאורי העבר במקרא, יש להציג תחילה את דרך הדיון. מאליו יובן, שאת רוב-רובם של הפרטים המוצגים בסיפורי המקרא לא ניתן לחקור בכלים ארכאולוגיים או היסטוריים. הנקודות היחידות הניתנות לבדיקה הן העובדות הקונקרטיות המשוקעות בסיפורים. לדוגמא: האם הקבוצות האתניות הנזכרות בהם אכן היו בארץ ובארצות שבשכנותה בפרק הזמן שאליו מיוחסים הסיפורים? האם הערים הנזכרות בהם היו קיימות באותו זמן? האם דפוסי נדידה, מבנה חברה ומנהגים הנזכרים בסיפורים תואמים את התקופה שאליה הם מיוחסים? ברור, שמהימנותם של רבים מן הנתונים העובדתיים לא ניתנת לקביעה, זאת משום שנתקיימו במשך תקופות ממושכות ואין לדעת איזה פרק זמן בדיוק הם משקפים. כך הדבר לגבי ערים שהיו מיושבות באופן רצוף במשך מאות שנים, או לגבי מבנה חברה, אורח-חיים ומנהגים, שלעתים לא נשתנו במשך אלפי שנים. יסודות שונים הם בני בלי זמן ועשויים להשתייך לתקופות קדומות מאוד, ובאותה מידה גם לתקופות מאוחרות מאוד. ההכרעה יכולה להתקבל רק באותם מקרים, שבהם יסוד מסוים נתקיים בזמן קדום ונעלם במועד מאוחר, או שהופיע במועד מאוחר ולא התקיים בזמן קדום. הנקודות האלה, הניתנות לבדיקה, צריכות לשמש מעין מדגם לכלל מחזור הסיפורים, ומהן יש להסיק מסקנות גם לגבי הפרטים האחרים, אלה שאינם ניתנים לבדיקה בכלי המחקר שברשותנו.

 

להלן אציג דוגמאות אחדות משלושה שלבים שונים בהיסטוריה המקראית (מחזור סיפורי האבות, סיפורי הכיבוש וההתנחלות ותקופת הממלכה המאוחדת) הממחישות את הדרך שבה התמודדו חוקרים עם שאלת המהימנות של הסיפורים המקראיים.

 

(א) לחקר מחזור סיפורי האבות עומדים לרשותנו נתונים טקסטואליים וארכאולוגיים.
בסיפורים אלה נזכרים פלשתים, שעִמם קיימו האבות מגעים בעת שישבו בדרום הארץ (בראשית, כא 32, 34; כו 1, 8, 18-14). מעדויות היסטוריות וכן ממחקר ארכאולוגי אנו למדים, שהפלשתים היו "עולים חדשים" בארץ, כי מוצאם היה מאזור הים האגאי וממערב אנטוליה, וכי היגרו לכנען רק בראשית המאה השתיים-עשרה לפנה"ס. בתקופות שקדמו להגירה זו לא היו בארץ פלשתים, וברור שהתיאור של מגעים שהתקיימו בין אברהם ויצחק לפלשתים איננו תואם את המציאות בתקופה הקדומה שאליה מיוחסים הסיפורים.

 

אותה מסקנה עולה גם מניתוח ההיסטוריה של הארמים. יש ברשותנו שפע של תעודות מצפון מסופוטמיה מתקופת הברונזה המאוחרת, מקצתן אף מסוף המאה השלוש-עשרה ומראשית המאה השתים-עשרה לפנה"ס, ושמות ארמיים או שמותיהן של קבוצות ארמיות אינם מופיעים בהן. בתקופת הברונזה המאוחרת ישבו אֱמורים באזור חרן, באותו אזור שעליו מסופר במחזור סיפורי יעקב (בראשית, פרקים כח-לא), והאֱמורים אף היוו רוב בקרב האוכלוסייה שישבה ברחבי הגַ'זִירַה, בין הנהרות חבור לפרת, עד המאה השתים-עשרה לפנה"ס. הארמים נזכרים לראשונה בתעודות שנכתבו מסוף המאה השתיים-עשרה לפנה"ס, בזמן שלאחר חורבן מערך הערים שנתקיים בסוריה ובכנען בתקופת הברונזה המאוחרת. לכל האזכורים של ארמים במחזור סיפורי האבות אין אפוא כל קשר עם המציאות בתקופה שאליה הם מיוחסים.

 

כך גם השם אור-כשדים אינו הולם את תקופת הברונזה המאוחרת, כיוון שהכַּשְדִים היו "עולים חדשים" בדרום מסופוטמיה ונזכרו לראשונה רק בתעודות מן המאה התשיעית לפנה"ס. וראוי לחזור ולהדגיש, כי יש ברשותנו שפע של תעודות ממסופוטמיה מתקופת הברונזה המאוחרת וכי היעדרו של כל אזכור לאֱמורים ולכַּשְדִים, או לאנשים הנושאים שמות אֱמוריים וכַּשְדִיים, בתעודות שנכתבו באלף השני לפנה"ס אינו יכול לנבוע ממקריות של ממצא.

 

דוגמא נוספת, הנזכרת תדיר בספרות המחקר, היא הופעת הגמל כבהמת הנדודים של האבות. הגמל איננו נזכר באלפי התעודות שנכתבו במרוצת האלף השני לפנה"ס ברחבי המזרח הקדום וברור שלא שימש אז בהמת נדידה. הן המקורות הכתובים והן מחקרים אוסטאולוגיים מעידים, שביות הגמל והפיכתו לבהמת הנדודים בה"א-הידיעה בקרב תושבי הסהר הפורה התרחש רק לאחר תקופת הברונזה המאוחרת. ככל הנראה החל השימוש בגמל בקרב יושבי הקבע והנוודים כבר בסוף האלף השני לפנה"ס, אבל בעיקר נפוץ השימוש בגמל מאז ראשית האלף הראשון לפנה"ס. במועד זה אף החל הסחר ארוך-הטווח בין ממלכות הסהר הפורה לתושבי חצי-האי ערב, ובתעודות מן המאה התשיעית נזכרות לראשונה קבוצות של נוודים (ערבים) שעסקו בסחר זה.

 

בחינה מקרוב של מחזור סיפורי האבות מאפשרת לקבוע, כי בכל הפרטים שאותם ניתן לבחון בכלים היסטוריים או ארכאולוגיים, סיפורים אלה זרים לתקופה שאליה הם מיוחסים. וכנגד זה, אין בכל מחזור סיפורי האבות אפילו פרט אחד ויחיד אשר משקף את התקופה הקדומה, ולא התקיים גם בתקופה מאוחרת. לאור זאת הסיקו חוקרים, שמחזור סיפורי האבות נכתב במועד מאוחר מאוד, מאות שנים לאחר התקופה שאליה מיוחסים הסיפורים, וכי מחברי מחזור הסיפורים ראו לנגד עיניהם את המציאות של זמנם, והציגו באמצעותה תמונת עבר, שלכאורה נתקיימה אי-מתי בשלבי הבראשית של עם ישראל. סיפורי האבות נסמכים, לפחות בחלקם, על מסורות בעל-פה שהגיעו לידי הסופרים הקדומים, אבל הנזילוּת הרבה של המסורות שעברו בעל-פה במרוצת הדורות, והעיבוד הספרותי המקיף שעברו מסורות אלה בעת שהועלו על כתב, הרחיק אותן מאוד מן המסורת הקדומה, ולפיכך קיים פער בלתי-ניתן לגישור בין המציאות הקדומה לבין אופן תיאורה של מציאות זו במחזור סיפורי האבות.

 

(ב) דוגמה נוספת היא פרשת כיבוש הארץ בידי בני ישראל: לפי רצף ההיסטוריה המקראית קדם כיבוש הארץ להתנחלות בה, ולכאורה יש לתארךְ אותה לסוף המאה השלוש-עשרה ולמאה השתים-עשרה לפנה"ס. לחקר פרשת הכיבוש עומדים לרשותנו תעודות חיצוניות וכן נתונים ארכאולוגיים, ואלה מאפשרים לבחון מקרוב את מהימנות המסורת המקראית.

 

העדות הארכאולוגית לגבי התיאורים של כיבוש הארץ היא חד-משמעית: חלק ניכר מן המקומות, שלפי המסופר נכבשו בידי בני ישראל, כלל לא היו מיושבים בתקופה שאליה מיוחסים הסיפורים. דוגמא קלסית לכך היא העַי, שלא הייתה מיושבת כלל במשך כל האלף השני לפנה"ס, וכמוה גם חשבון, שלפי החפירות שנערכו בה נושבה לראשונה בראשית תקופת הברזל. גם יריחו לא הייתה מיושבת, ובוודאי לא הייתה מבוצרת, בשלבים המאוחרים של תקופת הברונזה המאוחרת, ואף גבעון לא הייתה מיושבת בתקופת הברונזה המאוחרת. חברון הייתה אז כפר קטן לכל היותר, ובוודאי לא הייתה עיר-ממלכה כמסופר במקרא. ירמות הייתה כפר קטן, ובוודאי לא הייתה מושבו של מלך כנעני כמסופר בסיפורי הכיבוש. התמונה המצטיירת מפרשת כיבוש הארץ כפי שהיא מתוארת במקרא, אינה עולה בקנה אחד עם העדויות של המחקר הארכאולוגי.

 

אותה מסקנה מתקבלת מההשוואה בין הנתונים העולים מן התעודות ההיסטוריות לבין הסיפור המקראי. מחקר היסטורי וארכאולוגי מלמד, שבאמצע המאה השתים-עשרה לפנה"ס בקירוב חרבה התרבות העירונית בכל רחבי הארץ, וכי חורבן זה קשור עם בואן של קבוצות מהגרים שמוצאן מן העולם האגאי וממערב אנטוליה, קבוצות המכונות במחקר בשם "גויי הים", ועִמן נמנים גם הפלשתים. גל הגירה גדול סחף אז חלקים ניכרים של המזרח הקדום, ובתהליך הדרגתי, שנמשך כמה עשרות שנים, חרבו האימפריה החִתית וכן מערך הממלכות שישב בסוריה ובארץ כנען, ואילו המצרים, ששלטו בכנען במשך שלוש-מאות שנה בקירוב, נסוגו מן הארץ. חורבן הממלכות הכנעניות ברחבי הארץ הוא אפוא רק חלק מתהליך רב-היקף, שהתרחש במרחב גדול מאוד. אין זה מן הנמנע, שגם קבוצות של נוודים שישבו אז בסְפר המדבר של ארץ כנען, וכן קבוצות של עקורים (עַפִירוּ), נטלו אף הן חלק באירועים אשר הביאו לחורבנן של ערי-הממלכה הכנעניות שישבו אז בארץ. אבל המהלך ההיסטורי שהביא לחורבן, וכן גם שלבי החורבן, היו שונים לחלוטין מכפי שמסופר במקרא על פרשת כיבוש הארץ. התמונה המצטיירת היא היפוכה של התמונה המקראית: ישראל הקדום החל לצמוח ולהתלכד בעקבות נסיגת האימפריה המצרית מכנען וקריסת מערך ערי הממלכה-הכנעניות, ולא היה הגורם לה, ומוצאו במידה רבה מכנען ומאזורי הספר הסמוכים לה, ולא מחוץ לה.

 

ניתן לסכם ולקבוע, שהן הממצא הארכאולוגי והן התעודות ההיסטוריות מלמדים עד כמה זר התיאור המקראי של כיבוש הארץ להשתלשלות ההיסטורית במאה השתים-עשרה לפנה"ס. לתיאור המקראי בדבר מסע צבאי של נוודי מדבר, המגיעים ממזרח, כובשים תחילה את רוב שטחי עבר-הירדן ולאחר מכן מחריבים את כל הממלכות ששכנו ממערב לירדן, אין כל יסוד היסטורי. פרשת כיבוש הארץ כפי שהיא מוצגת בספר יהושע היא בעיקרה קונסטרוקציה ספרותית-תאולוגית, ואינה יכולה לשמש בסיס לשחזור היסטורי. וחשוב לחזור ולהדגיש שלא רק הפרטים, אלא גם התהליך ההיסטורי של חורבן מערך הממלכות הכנעניות, מראשיתו ועד סופו, היה שונה בכל רכיביו ממה שמתואר במקרא. מסיבה זו קבעו היסטוריונים וארכאולוגים, שלא ניתן להסתמך על מסורת כיבוש הארץ המופיעה במקרא לשם שחזור המאורעות שהובילו לחורבן הערים הכנעניות, וכי שחזור ההשתלשלות ההיסטורית צריך להיעשות בהסתמך על מקורות חוץ-מקראיים בלבד.

 

(ג) מחקר התיאורים המקראיים של תקופת הממלכה המאוחדת עומד בסימן היעלמותם של מקורות חיצוניים, שהאירו את תולדות ארץ כנען בתקופת הברונזה המאוחרת. הכתיבה בכתב היתדות, שקודם לכן שימש את שליטי ערי-הממלכה להתכתבות עם מצרים ובמידת-מה גם למִנהל ולהתכתבות עם ממלכות שכנות, פסקה לאחר חורבן המערך של ערי הממלכה הכנעניות במאה השתים-עשרה. ואילו הכתב האלפביתי החל לשמש במרכזי השלטון החדשים שנוסדו ברחבי סוריה וארץ-ישראל רק באלף הראשון לפנה"ס. אין בידינו תעודות חיצוניות מן המאה העשירית שאותן ניתן להשוות עם המסופר על ימיהם של שאול, דוד ושלמה, וכשבאים לדון בתיאורים המקראיים של תקופת הממלכה המאוחדת עומדים לרשותנו – נוסף לתיאור המקראי – רק הנתונים הארכאולוגיים מחפירות שנערכו בארץ, וכן ההשוואה לשלבי צמיחתן וכינונן של ממלכות אחרות ששכנו בתקופה זו במרחב הסורי-הארצישראלי.

 

מחזור סיפורי שאול ודוד כמעט שאיננו ניתן לבדיקה באמצעות ממצאים ארכאולוגיים, כיוון שקרבות דוגמת אלה המתוארים בהם אינם משאירים שרידים שניתן להתחקות אחריהם בשטח. ואילו על פעולות מצור ועל חורבנן של ערים, וכן על הקמת יישובים חדשים, מיעט ספר שמואל לספר. היישובים הנזכרים במחזור סיפורי שאול ודוד התקיימו ברובם במשך כל ימי בית ראשון, עד לחורבן, כך שקשה לקבוע איזו מציאות השתקפה בסיפורים – האם זו של המאה העשירית או זו של תקופה מאוחרת יותר. מכל מקום אין ספק, שתיאור המפקד שערך יואב ברחבי ממלכת ישראל (שמואל ב, כד) אינו תואם את מצב הדברים במאה העשירית, שהרי כתיבה בהיקף רחב, כפי שנדרש לשם עריכת מפקד מקיף, התפתחה רק מאות שנים לאחר מכן. אף קיים קושי רב בהנחה, שהממלכות שנמצאו בשכנות לישראל ואשר נזכרו בסיפורים על שאול ודוד (אדום, מואב, עמון, גשור, מעכה וארם צובה) צמחו והתלכדו עוד לפני גיבושו של מוסד המלוכה בישראל, וחוקרים לא מעטים סבורים, שתיאורים אלה הם אנכרוניסטיים, וכי הסיפורים משקפים את מצב הדברים כפי שהיה בתקופות מאוחרות הרבה יותר.

 

התיאורים של ימי שלמה, לעומת זאת – היינו, פעולות בנייה מסועפות, כינון מרכזי שלטון, סחר בינלאומי בהיקף רחב ושגשוג כלכלי חסר-תקדים – ניתנים לבדיקה בכלים ארכאולוגיים. בחינת התיאור המקראי של תקופת הממלכה המאוחדת תתמקד אפוא במה שמסופר על מלכות שלמה בספר מלכים. במסגרת ההשוואה אציג שני היבטים: מחד גיסא אנסה להקביל את התיאור המקראי עם הממצאים הנלמדים מן המחקר הארכאולוגי בארץ, ומאידך גיסא אשווה אותו למה שהתגלה בממלכות אחרות במרחב הסורי-הארצישראלי, זאת משום שאותם תהליכים יישוביים, חברתיים וכלכליים שהתרחשו בארץ התחוללו גם בממלכות אחרות בשכנותה.

 

אפתח תחילה בהיבט השני. חורבנה של התרבות העירונית, שהתקיימה באופן רצוף באלף השני לפנה"ס, התרחש בזמן מקביל בערך בחלקים גדולים של המרחב הסורי-הכנעני, ובכל המרחב הזה (למעט צפון סוריה, שבה הייתה מידה רבה של רציפות במערך הפוליטי) חלו תהליכים של התנוודות ושל הגירת קבוצות גדולות של תושבים. בחבלים שנהרסו, צמחו בראשית האלף הראשון לפנה"ס ממלכות חדשות, שהיו שונות בדרך-כלל בשמותיהן, בהרכבן האתני, במוסדותיהן ובתרבותן מאלה שהתקיימו באלף השני לפנה"ס. בכל הממלכות החדשות שצמחו בתקופה זו חלה התפתחות איטית והדרגתית של העיור ושל המסגרות הממלכתיות, שהרי המעבר מחברה כפרית-פסטורליסטית לחברה עירונית מפותחת היה כרוך בתמורות פנימיות מעמיקות. חפירות ארכאולוגיות שנערכו באחדות מערי הבירה ובמרכזי השלטון המשניים של הממלכות החדשות הצביעו על כך, שתהליכי הצמיחה בהם היו הדרגתיים, וכי רק בשלב מאוחר, במאה התשיעית או במאה השמינית לפנה"ס, הפכו הללו לערים גדולות ומבוצרות, שבתוכן נבנתה בנייה ציבורית רחבת-היקף. סביב המרכזים הללו צמח מערך מודרג של ערי-שדה ושל כפרים, והיו קיימים יחסי גומלין סימביוטיים בין מרכזי השלטון ליישובים שבשכנותם. בכל הממלכות הללו התפתחו בהדרגה תעשיות של מוצרי מלאכה וחקלאות, ובהדרגה התרחב הסחר עם ממלכות קרובות ורחוקות והחלו להצטבר מוצרי יוקרה, שנצרכו על-ידי שכבת העילית בממלכה. החפירות הארכאולוגיות והסקרים שנערכו בתחום ממלכות ישראל ויהודה הראו, ששתי הממלכות לא נבדלו משכנותיהן במרחב הסורי-הארצישראלי, וכי גם בהן חלפו שנים רבות עד שצמחו מרכזים עירוניים ופעילות שלטונית ומִנהלתית רחבת-היקף, ועד שהתפתחה מערכת יישובית בעלת הייררכיה פוליטית וכלכלית. תיאור זה של התפתחות הדרגתית של הממלכה, על עריה ומוסדותיה, עומד בניגוד מוחלט לתיאור המקראי של תקופת הממלכה המאוחדת, תיאור שלפיו צמח והתבסס מוסד המלוכה כבר בימיו של שלמה, שני דורות לאחר ייסוד הממלכה, וכי כבר אז התגבשה ממלכת ישראל למה שמכונה במחקר "מדינה בוגרת".

 

תמונה דומה עולה גם מניתוח הממצא הארכאולוגי בארץ. עיקר הקושי בדיון נובע מכך, שאין כיום הסכמה בין ארכאולוגים לגבי תיארוכן של השכבות השייכות למאה העשירית-תשיעית לפנה"ס, ולכן קיימת מידה של אי-ודאות בשאלה, אילו מפעלי בנייה יש לייחס לתקופת הממלכה המאוחדת. לדוגמא: האם המבנים המפוארים שנתגלו בשכבה IVB-VA במגידו הוקמו במאה העשירית או בראשית המאה התשיעית? האם שכבה X בחצור נבנתה במאה העשירית או אולי במאה התשיעית? לאיזו תקופה יש לתארך את השער המפואר שנתגלה בגזר? בהיעדר הכרעה חותכת בשאלת התאריך (אף כי כפות המאזניים נוטות כמדומה לטובת התאריכים הנמוכים) יש לבחון את הנתונים באותם מקרים, שלגביהם יש הסכמה בין חוקרים.

 

במוקד של דברי ימי שלמה עומד התיאור של כינון עיר הבירה, ירושלים, אשר בוצרה ונבנו בה מקדש מפואר וארמון רחב-ממדים, ואף נעשו בה פעולות של יישור ופילוס בהיקף לא מבוטל. והנה מחקר ארכאולוגי מגלה, שירושלים לא הייתה מבוצרת עד המאה השמינית לפנה"ס, זאת בניגוד למה שמסופר על מפעליו של שלמה בעיר דוד (מלכים א, ט 15). יתר על כן, בחפירות שנערכו בירושלים נמצאו חרסים מעטים שניתן לתארכם למאה העשירית (לפי שתי הכרונולוגיות), דבר המלמד על כך, שהיא הייתה אז – לכל היותר – מיושבת בדלילות רבה. לרוע המזל לא ניתן לבדוק את הארמון והמקדש בכלים ארכאולוגיים, משום שהם נמצאים מתחת להר הבית. נראה, שעיקר היישוב במאה העשירית בירושלים התרכז סביב המבנה המדורג (אל נכון "המלוא" הנזכר במקרא), ורק בו התגלו חרסים רבים באופן יחסי מתקופה זו. ניתן לקבוע, כי במאה העשירית הייתה ירושלים מעוז הררי קטן, שבו ישבו השליט והמקורבים אליו ומשם ניהלו את ענייני הממלכה. בהחלט מסתבר, ששלמה אכן בנה מקדש קטן על הר הבית, ומבנה זה הורחב במרוצת הזמן בידי יורשיו והפך למקדש הראשי של ממלכת יהודה, ומכאן מקורו של הזיכרון ההיסטורי של שלמה כמייסד המקדש. אבל מקדש זה, וכן הארמון ששימש מושב לשליט, למשפחתו ולמקורביו, היו רחוקים מרחק רב מן המקדש והארמון המפוארים שבנייתם מיוחסת לשלמה. נראה לי, כי תיאורי המקדש והארמון משקפים את המציאות בזמנו של מחבר ההיסטוריה, אשר ראה לנגד עיניו את המבנים שנתקיימו בזמנו והניח שבדפוס מפואר זה הוקמו על-ידי שלמה.

 

ניתן לקבוע, כי תמונת הממלכה המפוארת והמשגשגת של שלמה כפי שהיא מוצגת במקרא רחוקה מאוד מן המציאות שהתקיימה בארץ במאה העשירית לפנה"ס. מוטב לראות את תקופת הממלכה המאוחדת כמעין שלב מעבר מהנהגה שבטית מקומית של חברה פטריארכלית-שבטית להקמתו של מוסד מלוכה מבוסס, השולט על טריטוריה מוגדרת ומכונן בה בהדרגה מוסדות שלטון קבועים ויציבים. גם מי שיאמץ חלקים מן הסיפורים המקראיים על מלחמות דוד ועל כיבושיו (סיפורים שאינם ניתנים כאמור לבדיקה באמצעות מקורות חוץ-מקראיים) ייאלץ לקבוע, שהישגי דוד היו קצרי-זמן ולא הביאו לגיבושה של מערכת גבולות יציבה או לכינונה של מערכת מִנהלתית מגובשת, וכי עד מהרה איבדו שליטי ירושלים את רוב השטחים שנכבשו. מוסד המלוכה, שהחל לצמוח ולהתגבש בחבל ההר במאה העשירית לפנה"ס בקירוב, הביא להתבססותה של ממלכת ישראל בסוף המאה העשירית-ראשית המאה התשיעית לפנה"ס ושל ממלכת יהודה במרוצת המאה התשיעית לפנה"ס. בשתי הממלכות התגבשו בהדרגה מערכת גבולות, מוסדות שלטון ומִנהל, דת ופולחן וכן גם אידאולוגיה, ושתיהן התקיימו זו לצד זו במשך מאתיים שנה בקירוב, עד לסיפוחה של ממלכת ישראל בידי אשור בשנים 732 ו-720 לפנה"ס.

 

המאורעות ומועד העלאתם על כתב כמפתח להבנת התיאור המקראי של תולדות עם ישראל

כיצד זה נפער פער כה רחב בין תיאורי ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל במקרא – לרבות אלה של תקופת הממלכה המאוחדת – לבין מה שאירע הלכה למעשה? האם המחברים שכתבו את ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל לא התעניינו בהיסטוריה "כפי שהתרחשה", והסתפקו רק בכתיבת חיבור ספרותי-אידאולוגי, במגמה להעביר באמצעותו לקוראיהם את המסרים האמוניים שלהם? המגמה "התכליתית" והדידקטית אכן בולטת בהיסטוריוגרפיה המקראית, אבל אין בכוחה של מגמה זו לבדה להסביר את טיבו ואת היקפו של החומר המשוקע בתורה ובספרי נביאים ראשונים. ההיסטוריה המקראית כתובה כהיסטוריה לינארית, מן המוקדם למאוחר, ויש בה פרטים רבים מאוד שאינם משרתים שום מגמה אידאולוגית, אלא מלמדים על כוונתם של מחברי ההיסטוריה להציג תיאור שיטתי ורצוף של תולדות עם ישראל לאורך כל הדורות עד לזמנם של המחברים המאוחרים. את הפתרון לשאלה שהצגתי יש לחפש במקום אחר.

 

נראה לי, שהתשובה לכך קשורה במידה רבה במועד המאוחר שבו נכתבה ההיסטוריה של עם ישראל. על חוקרים רבים מקובלת כיום ההנחה, שהחיבור המקיף הראשון, הכולל את הספרים דברים-מלכים ב והמכונה במחקר "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית" (Deuteronomistic History), נתחבר בסוף המאה השביעית, או באמצע המאה השישית לפנה"ס, וכי ספרי התורה (בראשית-במדבר, המכונים במחקר ה-"Pentateuch") נתחברו במועד מאוחר יותר. וכן מקובלת במחקר ההשערה, שמחבר אחד, אשר פעל בסוף ימי בית ראשון (או זמן קצר לאחר הגלות), כינס את כל המקורות הכתובים שעמדו לרשותו ואת המסורות בעל-פה שהכיר, וכתב חיבור מקיף של תולדות ישראל מתקופת הנדודים במדבר ועד לימי יאשיהו (609-639 לפנה"ס), או עד לחורבן בית ראשון (587 לפנה"ס). מחבר זה השתייך לקבוצה אידאולוגית (המכונה "האסכולה הדויטרונומיסטית"), אשר שמה לה למטרה להשליט את חוקי ספר דברים (Deuteronomium) על כל תחומי החיים בממלכת יהודה, וחיבורו נכתב במידה רבה כדי לקדם את התפישות של בני קבוצה זו. מסיבה זו בולטים בחיבור המסרים האמוניים והאידאולוגיים שהוא מבקש להעביר לקורא. מחבר ההיסטוריה חי אפוא מאות שנים לאחר תום המאורעות שאותם הוא תיאר, ועל מנת לכתוב את ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל היה תלוי לגמרי במקורות שעמדו לנגד עיניו.

 

נוכח פער הזמן הרחב המפריד בין המאורעות למועד העלאתם על הכתב עולה בכל חריפותה השאלה, אילו מקורות נמצאו למחבר? מניין שאב מחבר ההיסטוריה ("הדויטרונומיסט") את ידיעותיו על התקופות שקדמו לו? האומנם נשמרו לו מקורות קדומים מפורטים, שבאמצעותם יכול היה לשחזר באופן מהימן את תולדות עם ישראל במאות השנים שקדמו לזמנו? נראה לי, שהמקור העיקרי שעמד לרשותו הייתה ספריית המקדש בירושלים, שבה נצבר במרוצת הדורות קורפוס גדול של תעודות ויצירות. קורפוס זה שימש מקור לידע שימושי ועיוני לסופרים ולשכבת העילית של ממלכת יהודה, וכן חומר הוראה למתמחים צעירים. כמו בכל ממלכה במזרח הקדום התפתחה גם ביהודה במרוצת השנים עילית מקצועית, שעם חבריה נמנו נושאי המשרות הבכירות, הכוהנים והסופרים, ואלה החזיקו בידע שנצבר בתקופה שבה התקיימה הממלכה. ידע זה, שרוכז בספרייה, היה נגיש למחבר ההיסטוריה, שאף הוא נמנה עם עילית זו.

 

עצם השימוש בחומר שמקורו בספרייה אינו ערובה, כמובן, לערכו ההיסטורי. חלק ניכר מחומר זה התחבר ודאי במועד מאוחר, שנים רבות לאחר תום האירועים המסופרים, ונסמך רק על מסורות בעל-פה. יצירות רבות נכתבו כסוגות ספרותיות, שהשימוש בהן לשחזור היסטורי כרוך בקשיים רבים, ואולי אף איננו אפשרי. חלק מן היצירות הועתק במרוצת הדורות, ומסתבר שבמהלך ההעתקה עוּבּדו היצירות ונוספו להן פרטים חדשים רבים. במקומות שבהם חסר היה חומר כתוב, השלים מחבר ההיסטוריה פערים בהסתמך על מסורות בעל-פה ועל דמיונו היוצר.

 

אין ספק, כי ההיסטוריה של תקופת קדם-המלוכה בספרים יהושע ושופטים נשענת על מסורות בעל-פה ועל יצירות שנמצאו למחבר בספרייה בירושלים, ואשר אף הן נכתבו בהסתמך על מסורות בעל-פה. על אלה הוסיף מחבר ההיסטוריה תוספות רבות בהתאם למגמות שהנחו את חיבורו. על מגבלותיו של חיבור, הנשען על סיפורים שהועברו במסירה בעל-פה במשך מאות שנים, אין צורך להרחיב את הדיבור, ויש בכך כדי להסביר את התרומה הדלה של המקרא לשחזור המציאות ההיסטורית בשלבי הבראשית של עם ישראל.

 

חלקים לא מבוטלים מההיסטוריה של תקופת הממלכה המאוחדת נכתבו אולי בהסתמך על מחזורי סיפורים שנמצאו למחבר בספריית המקדש. דומה, שדמויותיהם של המלכים הראשונים והמאורעות שהביאו לעלייתם למלוכה משכו את תשומת-לבם של סופרים מאוחרים, והם תיארו זאת ביצירות שחיברו. אף נראה לי, שלמחבר ההיסטוריה נמצאה כרוניקה, שנכתבה במועד מאוחר וסיפרה על מאורעות בימיהם של המלכים הראשונים. המחבר שיקע את כל המקורות הללו בחיבור שכתב, תוך שהוא משלים פערים ומוסיף תוספות בהתאם למגמות שהנחו את חיבורו. מאחר שהמקורות נכתבו שנים רבות לאחר תום האירועים המסופרים בהם, נפער פער לא מבוטל בין המציאות בראשית תקופת המלוכה לתיאור המקראי של תקופה זו, ובייחוד אמורים הדברים במחזור סיפורי שלמה, שצמח אל נכון בחוגי החכמים ונסמך רק במידה מעטה על המסורת שהועברה בעל-פה.

 

האופן שבו עיבד מחבר ההיסטוריה את המקורות לא היה אחיד: פעמים שכתב את הטקסט, לעתים הוסיף קטעים משלו ושילב אותם בטקסט שנמצא לו, ובמקרים נוספים העתיק את המקור כלשונו בתוספות ושינויים מעטים. אבל חשוב לזכור, שהמחבר הוא שהטביע את חותמו על היצירה כולה והוא שיצק את הטקסטים למקשה ספרותית-אידאולוגית-דתית אחת, ובאופן זה יצר את התיאור הרצוף של תולדות עם ישראל מאז הנדודים במדבר ועד סמוך לחורבן בית ראשון.

 

אף כי כמות הממצאים העומדת לרשותנו לחקר שלבי הבראשית של עם ישראל גדלה כל העת וחפירות ארכאולוגיות נערכות חדשות לבקרים, התנ"ך נשאר המקור היחיד המתאר באופן שיטתי ורצוף את תולדות עם ישראל. במהלך הדיון ניסיתי להראות את הבעייתיות הרבה הכרוכה בשימוש בתנ"ך כמקור היסטורי, ובייחוד בסיפורים המתארים את התקופות שקדמו לייסודן והתגבשותן של ממלכות ישראל ויהודה במאה התשיעית לפנה"ס. את התקופות שקדמו לכינון שתי הממלכות יש לשחזר בראש ובראשונה בהסתמך על מקורות חיצוניים וממצאים ארכאולוגיים, ויש לנקוט זהירות רבה בשימוש בפרוזה המקראית המתארת את תקופת הכיבוש, השופטים וצמיחת מוסד המלוכה בישראל.

 

 

פרופסור נדב נאמן מלמד בחוגים לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ולהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב. פרופ' נאמן הוא חתן פרס לנדאו לחקר המקרא ותולדות עם ישראל בתקופת המקרא לשנת 2005.

 

דוא"ל: naaman@post.tau.ac.il

 


לקריאה נוספת:

משה ויינפלד, מיהושע עד יאשיהו, ירושלים 1992.

ישראל ל' לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, ירושלים 2002.

נדב נאמן, העבר המכונן את ההווה. עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן (יריעות ג), ירושלים 2002.

ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, תל-אביב 2003.

Shmuel Ahituv and Eliezer D. Oren (eds.), The Origin of Early Israel - Current Debate: Biblical, Historical and Archaeological Perspectives (Beer-Sheva XII), Beer-Sheba 1998.
William G. Dever, Who Were the Early Israelites and Where did They Come From? Grand Rapids 2003.
Volkmar Fritz and Philip R. Davies (eds.), The Origins of the Ancient Israelite States, Sheffield 1996.
Lester L. Grabbe (ed.), Can a 'History of Israel' be Written?, Sheffield 1997.
Mario Liverani, Israel's History and the History of Israel, London 2005.
Nadav Na'aman, "In search of reality behind the account of David's wars with Israel's neighbours", Israel Exploration Journal 52, 2002, 200-224.
John Van Seters, In Search of History, New Haven and London 1983.