מלי דה-קאלו היא מהאמניות הבולטות בישראל בשדה הווידיאו ארט. עבודותיה נובעות מחקירה מתמשכת של מרחבים אדריכליים ושל הקשרים אנושיים־חברתיים הטמונים בהם. היא מתבוננת במבנים לא כישויות דוממות אלא כבאורגניזם חי, הנושא עימו היסטוריה, יחסי כוחות ותנועות חיים. בתערוכה תלוית מקום זו מפנה דה-קאלו את מבטה החקרני אל האוניברסיטה הפתוחה, ומחוללת חיבור בין בניין, אנשים וסיפורים אישיים, הנרקמים יחד לכדי תוצר חזותי ורגשי. התערוכה מתייחסת למקום באמצעות חקירה של הוויית הקמפוס במבט המשלב עבר ועתיד. היא כוללת שני חלקים: החלק הראשון חושף את המרקם האנושי של המקום בסדרת ראיונות, המהווים מפגש מטאפורי בין המרואיינים לבין הצופים. החלק השני עוסק בממד האדריכלי-תפקודי של הקמפוס, כפי שהוא מתבטא בפעילות ייחודית לאוניברסיטה הפתוחה, כמו ארגון בחינות המתקיימות בכל רחבי הארץ.
חלק ראשון:
ראיונות בגלריית העמודים
מוקרנים על גבי עשרה מסכים ראיונות עם עשרה אנשי קמפוס – מאדריכלית המבנה עדה כרמי־מלמד ונשיא האו"פ ליאו קורי, ועד עובדים וסטודנטים.
הראיונות מבטאים תפיסות וחוויות שונות ביחס למקום, הכוללות הערכה והשראה לצד ביקורת ותחושה מורכבת, בעיקר סביב המרחב האדריכלי, הנחווה לעיתים כמעצים ולעיתים כמעורר מורכבות ואי־נוחות. עבור דה-קאלו, המבנה עצמו מגלם היררכיה ברורה בין אלו הפועלים מעל פני הקרקע לבין אלו שפעולתם מתקיימת מתחתיה. במקביל, המצלמה סורקת את המרחבים, מחברת בין המראות והקולות לבין החללים עצמם.
חלק שני:"עיר תחתית"
ליבת הפרויקט היא החללים שמתחת לפני הקרקע הסמויים מן העין: מחסני ענק, בית דפוס, מערך לוגיסטי עצום להפצת ספרי לימוד ובחינות לאלפי סטודנטים (כ-50,000 סטודנטים) בכל הארץ באותו יום ובאותה שעה בדיוק, קיום הבחינות, איסוף טופסי הבחינות חזרה, סריקתם ושליחתם למרצים ולמרצות לבדיקה באותה יממה. המנגנון המיומן והחיוני הזה נחשף בעבודות הווידיאו כמעין ממצאים ארכיאולוגיים של ההווה.
הצופים מוזמנים להביט במבנה לא רק כמכונה מתפקדת אלא גם כמטאפורה ליחסי כוח ולתכנון ארכיטקטוני. עבודות הווידיאו מוצגות בשני מהלכים חזותיים: עיר תחתית א: ארבעה מסכים אופקיים הסורקים את המרחבים בתנועות איטיות ומתמשכות, משוכפלות וקליידוסקופיות, המחברות בין חללים שונים ומייצרות מקצב של זרימה והשהייה לסירוגין. עיר תחתית ב: שלושה מסכים (בכיוונים שונים) המתמקדים בתקריבים מהירים מפס הייצור, במראה כמעט פוטוריסטי, מזמינים את המבט להתרכז בפעולה, בחומר ובצבע. עבודות הווידיאו של דה-קאלו מזמינות את הצופה להתמסרות ולדריכות בעת ובעונה אחת. מצלמתה איננה כלי ניטרלי אלא איבר ראייה חי ונושם, המשוטט במרחב בתנועה מתמדת. שפת מצלמתה מאופיינת בחזרה על אותו נושא מזוויות שונות, כנהר זורם המשתנה ללא הרף. גם ההפרעות והשיבושים הופכים לחלק מן הקצב, פרקים נוספים בסיפור הנפרש מול העין. התערוכה קושרת שמיים וארץ נעה בין האישי לקולקטיבי, בין פני השטח ל"עיר התחתית".
דה-קאלו חושפת מנגנונים חבויים, מציגה את המתח שבין הקיום האנושי לאדריכלות ומציעה לצופה חוויית התבוננות מתמשכת. כך מתגלה הבניין לא רק כמרחב פיזי אלא כזירה אנושית, רגשית וסוציולוגית. דה-קאלו קושרת שמיים וארץ, עולם שמעל לפני השטח ועולם שתחתיהם, גלוי וסמוי, ומזמינה את הצופים להצטרף למסע במבט חוקר, דרוך ומתמסר.