תפיסת התכנון המרחבי שגובשה בשנות התשעים של המאה הקודמת ניסחה סדר יום סביבתי ושלטוני חדש, שאותו נכנה "סביבתי-ביזורי", בו שיקולים סביבתיים ודמוקרטיזציה מקומית משרטטים את אופי הפיתוח. תוכניות המתאר הארציות 31, 35 ו- 38 להן נלוותה רפורמה במבנה מערכת התכנון תבעו את הביטויים לסדר היום החדש, שחתרו לרכז את הבנייה למגורים במוקדים עירוניים קיימים, תוך הענקת סמכויות תכנון נרחבות לרשויות המקומיות. 

תפיסת התכנון הזו הוקרסה בעזרת שלושה מהלכים מרכזיים: א. תכנון במתכונת חירום, המוכר יותר דרך מילות הקוד ול"לים, וד"לים וותמ"לים; ב. ניצול חולשתן את רשויות מקומיות כדי לכפות עליהן תוכניות חירום, המוכר לנו יותר דרך המונח "הסכמי גג"; ג. החייאת המסורת הקולוניאלית-התיישבותית של הקמת יישובים חדשים. 

ההרצאה תסקור את עלייתה וקריסתה של תפיסת התכנון הסביבתית-ביזורית, ותתמקד בהשלכות של מהלכי ההקרסה על ערי הפיתוח במחוז דרום וצפון. סקירה זו תתמקד בטענה שדווקא בגלל חולשות הרשויות המקומיות שלהן, הניתוח של קריסת תפיסת התכנון באמצעותן מאפשר פיתוח כיווני חשיבה ביקורתיים על הממשק בין תכנון עירוני, סביבה ושלטון מקומי. ובהקשר רחב יותר, על חשיבותו של מבט ("דרומזרחיות") מן השוליים במחקר על קיימות ושלטון מקומי