זמנים - גיליון מספר 96

ניתן לזקוף את התפתחותה של תעשיית החרסית בארץ ישראל החל מאמצע המאה התשע-עשרה לזכות שני אירועים מכוננים, האחד מעשה ידי אדם - המהפכה התעשייתית באירופה, השני שהטבע גרמו - החורף הקשה במיוחד של שנת 1874. גיל גורדון פורשׂ את קורותיהם של שלושה מפעלים חלוציים בתעשיית החרסית הכבדה והרעפים בארץ, משחזר את מניעיהם להקמת תעשייה מתחרה במוצרים מיובאים, ומציג את ההשלכות על נוף הארץ ועל ערכים ויחסים בין העדות בעקבות כניסתם לשוק של מוצרי תעשיות אלה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 96 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן

בצִלם של שני פרקים מפוארים באדריכלות הארצישראלית, שיש להם זיקה ישירה לגרמניה - הבנייה הטמפלרית בשלהי המאה התשע-עשרה והאדריכלות הבינלאומית במהלך המאה העשרים - מסתתר פרק צנום ועלוּם על הבאתם ארצה של בתי-נחושת טרומיים. סיפורם של בתים אלה הוא סיפור ההתחלות של בנייה מתועשת וטרומית מודרנית בגרמניה, אבל הם צופנים בחובם סיפור נוסף, אחד מני רבים, על יהודים שראו בגרמניה את ביתם ומולדתם, אך מצאו את עצמם בסופו של דבר עקורים ודחויים בארץ ישראל ומעל ראשם גג נחושת מתוצרת גרמנית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 96 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן

נסיבות הקמתו של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בשנות החמישים קשורות קשר בל-יינתק למעמדו המרכזי וה"מקודש" של קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. המאמר עוסק בשיקולים של הגורמים השונים בבחירת מקום לקמפוס, במאבקים בין הממשלה לרשויות האוניברסיטה בסוגיית האתר הרצוי, במשמעות המיקום שנקבע לבסוף ובהשפעתו על מקומהּ של האוניברסיטה בחיי העיר ועל תכנונו האדריכלי של הקמפוס. דיאנה דולב מתווה את הקשרים בין מימושה הפיסי של האוניברסיטה באמצעות התכנון והאדריכלות לבין מעמדה המיוחד של האוניברסיטה כמוסד של הלאום, וקושרת את אדריכלות הקמפוס למגמות האדריכליות והלאומיות של שנות המדינה הראשונות. אגב כך היא בוחנת את חלקה של האוניברסיטה ביצירת "ישראליות" ובהעצמת הריבוד המעמדי בחברה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 96 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן

תחילתה של עפולה, "בירת העמק", בשנות העשרים, הייתה בניסיון לממש את החזון האוטופי של עיר תעשייה אירופית מעשה ידי האדריכל ריכרד קאופמן. בשנות החמישים והשישים הייתה לעיר-פיתוח - קרקע למימוש חזון השיכון הציבורי מבית מדרשו של האדריכל אריה שרון, ובשנות השבעים והשמונים הייתה עדה לניסיונות השיקום של שיכונים אלה ולפרויקט "בנה ביתך". עמי שנער מתאר את דרכה רצופת-החתחתים של עפולה, ואגב כך בוחן את מדיניות התכנון וההקמה של יישובים עירוניים בארץ. הוא מראה כי עפולה מאז קום המדינה היא בבואה של ערים רבות כמותה, ששימשו כלי בידי השלטון המרכזי להגדרת יעדים ציוניים-לאומיים, דמוגרפיים-ביטחוניים וחברתיים. למרות המסר העגום העולה מסיפורה, נדמה שדווקא כמאה שנה לאחר הקמתה נפתחת בפני עפולה תקווה חדשה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 96 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן

שמונה-מאות מבנים בני 8 קומות ומעלה, "חריגי-גובה" בהשוואה לשאר בתי העיר, שהוקמו בתל-אביב-יפו בין השנים 2001-1953, יוצרים קו רקיע שנדמה כאקראי ומפוזר. טליה מרגלית יוצאת למשימת בילוש עירונית במטרה להתחקות אחר עברם של המבנים ולהבין את פיזורם. היא בוחנת את תהליכי הקמתם הן בהקשרים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים המקומיים, והן בהשפעת תפישות אדריכליות והתרחשויות כלל-עולמיות. במשימתה היא חולפת על פני מוסדות נושנים, אדמות של טמפלרים, מעברות, ריכוזי צריפים, שכונות וכפרים ערביים שנבלעו אל תוך מאגר הקרקעות של העיר, מזהה את גלי הבנייה לגובה, קיבעונות ושינויים, ומצביעה על הנתיב שהוביל מן הקרקע אל מרומי היוקרה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 96 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן