זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

גרמנים בארץ ישראל

חיים גורן

גלגוליה של אוטופיה: הטמפלרים בארץ-ישראל, 1948-1868 / קטלוג תערוכה, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, אוצרת: שרה טוראל, יועץ מדעי: ירון פרי, ירושלים 2006, 43+149 עמ'

"אכן, ספר יפה" - כך ודאי יגיב כל מי שייטול לידיו את הכותר עב-הכריכה, המחזיק 149 עמודי כרומו של טקסטים בעברית מלווים בתצלומים ובתמונות של מוצגים מהתערוכה, ועוד 43 עמודים של אותם טקסטים בשפה האנגלית. לעיטור העטיפה, הקדמית והאחורית, נבחרו שתיים מארבע תמונות שצייר גוסטב באורנפיינד (Bauernfeind). ציורים אלה, של ארבע המושבות הראשונות של הטמפלרים, נכרכו באלבום מפואר שהוגש כשי מן הטמפלרים תושבי ארץ-ישראל לקיסר וילהלם השני ולרעייתו אוגוסטה ויקטוריה בעת ביקורם בארץ בשלהי שנת 1898. לימים הוענק אלבום זה לאלכס כרמל בידי לואי פרדיננד, נכדו של הקיסר. הציורים - חדים, צבעוניים ובעלי אופי צילומי - מעידים יותר מכול על האוטופיה, על החלום של הטמפלרים, המתגשם לפחות בחלקו, ועל התפישה של מושבותיהם כגורם יפה, שונה ומבטיח כה רבות, בנוף הארצישראלי של שלהי המאה התשע-עשרה.

יבורכו היוזמים על העובדה, שסוף-סוף זכו הטמפלרים לתערוכה "משלהם", שמעוררת עניין ומושכת מספר רב של מבקרים. קבוצה זו, שייצוגה בנוף ארצנו כיום בולט יותר מזה של כל קבוצה נוצרית אחרת שפעלה כאן במהלך תשעים השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, שבזכותה אנו מוצאים עד היום במפותינו את השם "המושבה הגרמנית", שלזכותה חלק הארי (מבחינה מספרית, לפחות) של מבנים אירופיים בארצנו, שתרומתה להתפתחות הארץ חשובה לאין שיעור מגודלה - אכן ראויה ביותר לתערוכה שכזאת.

נכון עשה המוזיאון, שהקדיש את התערוכה לזכרו של פרופסור אלכס כרמל, אשר נפטר בשנת 2002. ד"ר ירון פרי, תלמידו וידידו והיועץ המדעי לתערוכה, כתב דברי הערכה קצרים תחת הכותרת ההולמת "ממציא הטמפלרים". לית מאן דפליג, כי אלכס כרמל, שהחל את מחקריו בשלהי שנות השישים, הוא האיש אשר הביא את הקבוצה, את תולדותיה ומעשיה, לתודעת הקהל הישראלי, והוא זה שלזכותו עומדת העובדה, שדווקא הטמפלרים, יותר מכל קבוצה אירופית-נוצרית שפעלה בארץ במאה התשע-עשרה, מהווים מושא למחקרים ולימודים במדינת ישראל ובמולדתם גרמניה.

מלבד ההקדמה ודברי ההקדשה לכרמל, מכיל הספר חמישה מאמרים, שעניינם תולדות אגודת הטמפלרים והתיישבותם. במבוא סוקרת אוצרת התערוכה, שרה טוראל, את התיישבות הטמפלרים בארץ, ובעיקר את השפעתם על הנוף התרבותי, על הנוף האנושי ועל הפיתוח הטכנולוגי (בחקלאות, תעשייה, תחבורה ועוד). בנימין זאב קדר מסר בספר את הנוסח המקורי של עבודתו הסמינריונית, המיתולוגית-כמעט, משנת 1965, המוקדשת לתולדותיהם הרעיוניים של הטמפלרים, לגלגולי האידאולוגיה והמציאות שהובילו אותם לארץ ישראל - מחקר מדעי חשוב, שלא איבד מערכו עד היום. סקירה קצרה של התיישבותם של הטמפלרים בארץ, פרי עטו של ירון פרי, כוללת גם התייחסות חשובה ליחסיהם עם היישוב היהודי (עניין שטופל בהרחבה בעיקר במחקריו של יוסי בן-ארצי), ולשלבים השונים של סיום דרכם בארץ. האדריכל דני גולדמן, שהשלים לאחרונה עבודת דוקטורט בנושא, עוסק בתכנון ובבנייה אצל הטמפלרים, ושרה טוראל מסיימת במבט קצר על שבע מושבותיהם. ארבעה נספחים מוקדשים לנושאים ספציפיים יותר: סיפור העתקת הבית ברחוב קפלן 34 בתל-אביב במסגרת מיזם פיתוח פארק לשימורו ולהרחבתו של רחוב קפלן, שאותו מביא האדריכל אמנון בר-אור; שי פרקש מציג ציורי-קיר דקורטיביים שנשתמרו בבתי הטמפלרים, דווקא של בני הדור השני והשלישי, שנבנו לפני מלחמת העולם הראשונה ובתקופת המנדט; ססיליה מאיר, אוצרת ביתן קדמן למטבעות במוזיאון ארץ-ישראל, סוקרת את "מטבעות הטמפלרים", שהם בעיקר אסימונים שיוצרו לצרכים פנימיים של הקהילות; ואיתן איילון, אוצר האוסף במרכז "אדם ועמלו" במוזיאון, כותב על שרידי טחנת קמח ממונעת מתוצרת בית-החרושת המפורסם של האחים הטמפלרים ואגנר (Wagner) ביפו.

כל התרומות הללו מלוות בעשרות תצלומים מתוך החומר המוצג בתערוכה, כשהם מסודרים בספר לפי העניין והנושא. אכן עלה בידי העורכים והעושים במלאכה המקצועית להוציא תחת ידם ספר מושקע ומאיר-עיניים, שניכרת בו עבודה יסודית וקפדנית בצורתו החיצונית, באיכותו הצורנית, בעריכה לשונית והגהה משובחות, בתשומת-לב רבה לאיכותן של התמונות.

אלא שכאן באה גם הערת הביקורת הראשונה, המתייחסת להגדרתו של הספר כ"קטלוג תערוכה". נכון אמנם שהוא כולל תמונות רבות, מן הסתם רוב התצלומים המוצגים בתערוכה (אבל לא כולם), אלא שאין בספר רשימה קטלוגית מסודרת של הפריטים בתערוכה, הוא איננו כולל רשימת איורים ואין בו מפתח. לפנינו "ספר צמוד תערוכה", ספר נלווה, ספר שיצא לכבוד התערוכה, ולא קטלוג - אך אין בכך משום הפחתה בערכו. מצד שני, אין לפנינו קובץ של מחקרים מדעיים, וברור שזו גם לא הייתה כוונת העורכים. מחקרו של ב"ז קדר הוא המדעי שבהם, אך גם קביעה זו אינה בגדר ביקורת; אדרבא, הספר נועד לקהל רחב ככל האפשר, וחשוב היה להביא בו דברים בצורה מושכת וקריאה.

אני הייתי מעדיף אולי לראות קטלוג מסודר של התערוכה, מלווה ברשימות הכלליות, ולצִדו ספר מדעי ראוי לשמו, שיסכם ארבעים שנה בקירוב של מחקר על הטמפלרים, בארץ ומחוץ לה. אלכס כרמל, שטרח ויגע לחקור את הטמפלרים, מקורותיהם, מפעלם וחשיבותם, ראוי היה לכרך מסכם, מדעי, שיציג רבים מחידושי המחקר של עשרות השנים האחרונות. שכן, על אף עבודתו של כרמל ומחקריהם של תלמידיו ושל אחרים, נשארו עדיין נושאים רבים הטעונים חקירה מדעית, שאלות ללא מענה וסוגיות הדורשות בחינה מחודשת. בעיקר ראוי היה לחזור ולאמץ את גישתו של כרמל, שדן בטמפלרים ובתולדותיהם במסגרות הרחבות יותר של תולדות ארץ ישראל בתקופה הנדונה ושל מעורבות המעצמות בה, ולבחון לעומק את הטמפלרים, מפעלם ומורשתם לצד גורמים אחרים שפעלו בארץ.

פן מוצלח בספר הוא שילוב של מבחר ציטוטים וקטעים מן הספרות היפה (מגיא אוני של שולמית לפיד, תמול שלשום של ש"י עגנון, סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, פונטנלה של מאיר שלו, ומהסיפור על דודה שלומציון הגדולה של יורם קניוק). אלה מוסיפים לספר עניין וחן ומעידים גם על המידה שבה השתלבה מסורת הטמפלרים בנרטיב הארצישראלי. חבל רק שנגרע חלקו של רומן רוסי, שבו חוזר מאיר שלו ומספר על הגופות הצהובות של הילדים הגרמנים שמתו בקדחת, ונכנסו לסיפורי המיתוס של עמק יזרעאל. סיפורם של הניסיונות המוקדמים להתיישבות בשולי עמק יזרעאל מוזכר בידי ב"ז קדר בחיבורו, ונחקר ופורסם בידי כותב שורות אלה.

דווקא ההקפדה הרבה על העריכה מביאה אותי להעיר על מספר טעויות, קטנות אבל חשובות. בעמוד 12 כותבת שרה טוראל, ש"ב-1858 הוצאה העדה החדשה מהכנסייה הלותרנית"; קדר טוען בעמוד 30, שהתאריך הנכון הוא שנת 1859, וכך גם ירון פרי (בעמוד 37), והצדק עִמם: התאריך המדויק הוא 7 באוקטובר 1859. בעמוד 142 מזכירה ססיליה מאיר את "א' פון הרדג, בעליו של מלון ירושלים ביפו", שבתרגום האנגלי זכה כנראה לאזרחות הולנדית ונקרא (עמוד [40]) E. Van Hardegg. מסתבר, על-פי ספר המוקדש כולו לטמפלרים ביפו (ומקורו בעבודת הדוקטור של אייל יעקב איזלר, שהוגשה בגרמנית לאוניברסיטת טיבינגן, ויצאה לאור בשנת 1997 כספר בסדרה של האגודה הגרמנית לחקירת ארץ ישראל), כי ארנסט הרדג (1840-1911) לא נשא שום תואר אצולה. כמו כן, אינני מסכים עם דני גולדמן, שקבע (בעמוד 54), כי "בירושלים היה מיזם התיישבות של משפחה בודדת, פרנק שמה", שכן עד למעבר מרכז האגודה מיפו בשנת 1878 כבר עמדו כמה וכמה מבני מגורים נוספים לאורך רחוב עמק רפאים. ואפשר היה למנות טעויות קלות נוספות.

ברשימה הביבליוגרפית, יש עירוב כאשר תחת הכותרת "כתבים טמפלריים" מופיעים הן כתבים טמפלריים והן מחקרים על הטמפלרים. נוסף לכך, הבחירה לאותה "ביבליוגרפיה נבחרת", מעלה מעט סימני שאלה. לגבי אייל יעקב איזלר, בחרו העורכים להכניס את עבודת המסטר שלו, שהוגשה בשנת 1993 לאוניברסיטת חיפה, ולא את ספרו הנזכר לעיל, שהוא מקיף בהרבה וראוי לאזכור. מן הראוי היה גם להזכיר לפחות את מאמרו החשוב, שעניינו הטמפלרים שבחרו לחזור לחיק הכנסייה הלותרנית, שראה אור בלייפציג בקובץ מאמרים משנת 1998, או לפחות את הגרסה החלקית המופיעה בעברית בתוך: יוסי בן-ארצי (עורך), חיפה - היסטוריה מקומית, חיפה 1998. קשה להבין, מדוע נשמט מן הרשימה ספרו של רלף בלקה (Balke) משנת 2001 על המפלגה הנאצית בפלשתינה, שרובו מוקדש לטמפלרים או לפחות המאמר המסכם אותו שיצא בעברית (רלף בלקה, "המפלגה הנאצית בארץ ישראל", בתוך: משה צימרמן [עורך], גרמניה וארץ ישראל: מפגש תרבויות, ירושלים 2004, עמ' 118-132). ירון פרי, שערך במקום אחר את רשימת פרסומיו של אלכס כרמל, בחר להביא ברשימת המקורות רק חלק מהם, ולא ברור מדוע לא הזכיר את המאמר החשוב על יחסי הטמפלרים עם האוכלוסייה הערבית והיהודית, שראה אור בשנת 1975 בספר בעריכתו של יהודה וולך, ומדוע נשמטו ממנה שני ספרי ה-Palästina Chronik, שבהם ריכז כרמל בעבודה חלוצית את מרב ההתייחסויות לארץ ישראל, בעיקר מגיליונות ה-Warte, המהווים גם כיום מקור רב-חשיבות לכל העוסק בתולדות הארץ. בעניין זה חשוב לבחון אף את מאמריו של כרמל המוקדשים לסקירת המקורות והארכיונים שבהם ניתן למצוא חומר על ארץ ישראל. והיכן ספרו של פאול זאואר (Sauer), בכיר חוקרי הטמפלרים בגרמניה, על משפחת הבנאים ביילהרץ? ואלה אינן אלא כמה דוגמאות של השמטות חשובות. ההימנעות של שרה טוראל וירון פרי מהפניות, מן הסתם כדי למנוע מראית של "מדעיות יתר" שתרתיע את הקורא, מחדדת את הצורך בביבליוגרפיה מלאה יותר.

בעמוד 76 כותבת שרה טוראל, על ה"אדריכל, קרטוגרף וארכיאולוג" גוטליב שומאכר, "מהאישים הבולטים שפעלו בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית". שומאכר היה בראש ובראשונה מהנדס, וכך גם הוגדר תפקידו במנהלת העות'מאנית. מן הראוי היה להציג מבנים נוספים שלו, כמו בית-החולים הסקוטי בטבריה והמבנה הראשון בנחלה הגרמנית-הקתולית בטבח'ה ("כרי דשא" הישנה). בנצרת, אגב, בנה את האכסניה הרוסית.

אי-אפשר, ולא ניתן כמובן, להתעלם מהצטרפותם של רבים מן הטמפלרים לשורות המפלגה הנציונל-סוציאליסטית במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, מקיומם של תאים של המפלגה ביישובים שונים בארץ, ומהעובדה שלא מעטים מהטמפלרים - אזרחים גרמנים לכל דבר - שירתו בזרועות שונות של הצבא והמשטרה בימי הרייך השלישי. מלבד לדיווחים בעל-פה וכתבות בעיתונות של התקופה, נראה שחביב כנען (קרומהולץ) היה הראשון שהעלה את הנושא על סדר היום הציבורי, בספרו הגייס החמישי: הגרמנים בארץ-ישראל 1933-1945 (תל-אביב 1966). בשנת 2001 פורסם המחקר המדעי הראשון בנושא, עבודתו של בלקה. עוד קודם, בשנת 1999, התעורר הוויכוח בעיתונות היומית בארץ. בעקבות עבודת דוקטורט שהחלה לכתוב אילה פלזנטל, הופיעה במוסף "7 ימים" של העיתון ידיעות אחרונות כתבה מאת משה טמקין: "ואלו תולדות הנוער ההיטלראי בירושלים" (כ"א בתשרי תש"ס, עמ' 52-57). במקביל, התעורר הוויכוח במהלך עבודות השחזור והשימור של המושבה הגרמנית בחיפה, עת נזעק אלכס כרמל לנגח את תלמידו לשעבר, יוסי בן-ארצי, בוויכוח סביב השאלה כמה מן הטמפלרים היו למעשה חברי המפלגה (אלכס כרמל, "מה זה? עושים מהנאצים צחוק?", הארץ, יום שישי, 29 באוקטובר 1999, עמ' ב13). בקובץ המאמרים גרמניה וארץ ישראל: מפגש תרבויות, הנזכר לעיל, מופיע בנוסף על מאמרו של רלף בלקה, גם מאמר מאת אילה פלזנטל, "בשביל החלב: משק החלב הארץ-ישראלי בשנות השלושים כראי ליחסי גרמנים ויהודים" (עמ' 133-142), המוקדש לנושא ומציג את מורכבותו. במהלך כל השנים המשיכו להתגלות במקומות שונים בארץ מסמכים, תצלומים וממצאים המעידים על היותם של חלק מהטמפלרים חברי המפלגה - כמה מן הממצאים האלה מובאים בספר התערוכה. הטמפלרים עצמם, ועל כך יעידו כל העוסקים במחקרם והנהנים משיתוף הפעולה עמם, משתדלים להימנע ככל יכולתם מלעסוק בנושא. לעומת זאת, במעמד פתיחת התערוכה, שבו נכחו גם כמה וכמה מאנשי האגודה, פנה אלי אחד האורחים הישראלים, וקבע בפשטות ש"כולם היו נאצים".

יש לזכור, שבארץ פעלו גם גרמנים שלא השתייכו לאגודת הטמפלרים, אוונגלים כקתולים, וגם בקרבם ניתן היה כמובן למצוא מצטרפים למפלגה ששירתו בנאמנות את המשטר הנאצי. ההתמודדות של כל חוקר עם נושא טעון זה היא כמובן עניין אישי, איש-איש ודעותיו, איש-איש ומצפונו. כך גם לגבי הטמפלרים והקשרים עִמם. הנרטיב צריך לכלול את העובדות ההיסטוריות כהווייתן, את הצדדים החיוביים כמו גם את הצדדים השליליים. אין עוררין על העובדה, שחלקם של הטמפלרים בתולדות הארץ, תרומתם הרבה להתפתחותה והתקדמותה, בעיקר בשנים עד למלחמת העולם הראשונה, היו חשובים ומשמעותיים ביותר. אולם, בגלל הבעייתיות הנובעת מהצטרפות של חלקם למפלגה הנאצית, היו מי שתבעו גישה ביקורתית יותר כלפיהם מזו המוצגת בתערוכה (כך, למשל, תום שגב במוסף הארץ, יום שישי, 21 באפריל 2006, הקורא "לנרטיב פחות מאוזן"). אני לעומתם מקבל את גישתם של העומדים מאחרי התערוכה והספר: כתיבת ההיסטוריה כפי שהייתה, בראיית העובדות נכוחה, ובהתמודדות האישית של כל אחד, על-פי דעותיו ומצפונו, עם עובדות אלו.

ולנקודה האחרונה, נקודה בעייתית וכואבת: חוסר שיתוף פעולה בין החוקרים. בתערוכה, יפה ככל שהיא, חסרים לדעתי לא מעט מוצגים שאני יודע על קיומם. רוב רובם של התצלומים, מקורם, כפי שנאמר בקטלוג, הוא באוסף מסוים אחד. למיטב ידיעתי, קיימים לא מעט אנשים, הן חוקרים והן חובבים, העוסקים בטמפלרים, ואצל אחדים מהם ניתן היה ודאי למצוא מוצגים נוספים. ניתן היה אף להשיג תרומות נוספות לתערוכה ולספר מן האוספים ומפרי-עטם של מומחים לעניין, כד"ר נפתלי טלמן, שעסק במשק החקלאי הטמפלרי, פרופסור יוסי בן-ארצי, שמוביל בחקר הגאוגרפי-היישובי של מושבות הטמפלרים, מאוספיו הנדירים של אריה דרסלר מבית לחם הגלילית שהלך לעולמו זה לא כבר, וכמובן מן החומר הרב המצוי בידי אייל איזלר. יתר על כן, מניסיוני אני יודע, שכל פנייה לארכיוני אגודת הטמפלרים, בגרמניה ובאוסטרליה, נענית ברצון ובעין יפה, וברור שניתן היה למצוא אצלם מוצגים מרשימים וחשובים אולי לא פחות מאלה שבתערוכה. נראה לי, שתופעה זו, של "ניכוס" נושא מחקרי והתעלמות, אפילו חלקית, ממחקריהם של אחרים, מאוספיהם, מעבודותיהם, מחומר קודם שפורסם, היא בעוכריו של כל מי שהנושא יקר לו.

לסיכום, הספר יפה וראוי לכל מחמאה, אלא שאיננו קטלוג; תערוכה חשובה מאין כמוה, שרק העלתה אל פני השטח כמה מהבעיות הקשורות למחקר על חלקם של הגרמנים בהתפתחותה של ארץ ישראל.


פרופסור חיים גורן, מהחוג ללימודים רב-תחומיים במכללה האקדמית תל-חי, עוסק בחקר המעורבות האירופית בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית, בתולדות המחקר המדעי של הארץ, ובספרות הנוסעים ועולי הרגל. פרסם רבות בנושאים שונים הקשורים למעורבות הגרמנית בארץ. ספריו: לכו חיקרו את הארץ: המחקר הגרמני של ארץ ישראל במאה התשע-עשרה, 1999; קתולים אמתיים וגרמנים טובים: הגרמנים הקתולים וארץ ישראל, 1910-1838, 2005.

דוא"ל: goren@telhai.ac.il