זמנים - גיליון מספר 93

מי המציא את המשקפיים? התשובה על כך איננה ידועה. אפשר רק להצביע על ההופעות הראשונות של המשקפיים באמנות החל מסוף המאה השלוש-עשרה, ולצִדן דיונים כתובים בנושא עדשות ושימושיהן. רז חן-מוריס בוחן כאן את השינויים העמוקים בתפישות המדעיות והתאולוגיות אשר התחוללו בתרבות המערב בין המאה השלוש-עשרה למאה השבע-עשרה בעקבות המצאתם של מכשירי עזר לראייה. התפישות של העולם העתיק, שעליהן אף התבססו הסכולסטיקנים בימי-הביניים, הניחו כי הראייה הישירה של העין הבלתי-מזוינת היא המקור לידע אמיתי, ואילו כל זכוכית חוצצת ומסלפת; מן המאה השש-עשרה ואילך, לעומת זאת, דווקא העדשות נחשבו לאמצעים המעניקים לאדם אפשרות לראות את העולם כהווייתו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 93 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

​מסעו של וסקו דה גמה (Vasco da Gama), האירופאי הראשון שהגיע להודו בהפלגה סביב אפריקה, נחשב לנקודת ציון דרמטית בהיסטוריה, לא פחות ממסעו של קולומבוס. עם זאת, המידע על מסע זה איננו רב ואיננו מדויק, על אף כמה חיבורים שכתבו עליו כרוניקאים פורטוגלים בני זמנו. אחת הכרוניקות האלה - פרי עטו של גספר קוריה (Correia), שעל מהימנותה נטוש ויכוח בין היסטוריונים - מייחסת חשיבות רבה לתפקיד שמילא לכאורה היהודי הספרדי אברהם זכות, אסטרונום ואסטרולוג, בהחלטות של מלך פורטוגל לגבי המסע ומהלכו. הרצון להציג את הקמתה של האימפריה הימית-העולמית של פורטוגל כהגשמת תכנית אלוהית, טוענים סוברמניים וקריגל, הוביל כמה כרוניקאים והוגי-דעות בימים ההם לחפש לכך אישור גם בתחזיות ובנבואות לא-נוצריות - של פגאנים מן העת העתיקה, של מכשפים בהודו, ואף של חוזה ומְחַשֵב קִצים יהודי, שנמנה בה בעת עם המגורשים מחצי-האי האיברי.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 93 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

"הכול, הכול בא מהודו בלי יוצא מן הכלל", כך הכריז בהתרגשות פרידריך שלגל (Schlegel) בראשית המאה התשע-עשרה. תנועת הרומנטיקה בגרמניה צמחה, במידה רבה, כתגובת-נגד לתנועת הנאורות ולערכים שסימלה המהפכה הצרפתית. הוגי-דעות גרמנים ביקשו חלופות לאידאליזציה של יוון ורומא העתיקות כערש התרבות ולרפובליקניוּת החילונית-המודרנית. באמצעות מחקרים בלשניים והיסטוריים ביקשו שלגל ועמיתיו הגרמנים להראות כי שורשי התרבות, מקורה של הדת ומוצא העמים הם במזרח - בהודו, על-פי גרסתו של שלגל. ובמקום הערצה לעולם הקלסי, הציגה הרומנטיקה הגרמנית את תרבות ימי-הביניים - הפאודליזם, הסגנון הגותי, הקיסרות הגרמנית - בשילוב עם אוריינטליזם, כרכיבים לבניית לאומיות גרמנית. חן צורף-אשכנזי עוקב אחר הגלגולים בתפישת ההיסטוריה של פרידריך שלגל ופורש את משמעויותיה הפוליטיות והחברתיות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 93 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

הבלט פולחן האביב, עם כוראוגרפיה של ואסלאב ניז'ינסקי (Nijinski) למוסיקה של איגור סטרווינסקי (Stravinsky), עלה לראשונה על הבמה בפריס ב-29 במאי, 1913, ועורר מיד שערורייה רבתי, אולי הסקנדל המפורסם ביותר בתולדות המוסיקה והמחול המודרניים. אורי לנדסברג מראה, כי סקנדלים ממין זה פרצו חדשות לבקרים בעולם התרבות של אירופה בשנים שקדמו ל"מלחמה הגדולה", ושימשו בידי הבורגנות - אנשי הסלונים וה"סנובים" למיניהם - ובידי אנשי האוונגרד, כלי לעיצוב הטעם האמנותי ולקביעת ההייררכיה (המשתנה ללא-הרף) של בעלי הדעה הקובעת. כמו כן, על-ידי ניתוח המוסיקה והתכנים של היצירה מצביע המחבר על החיבור (המפתיע לכאורה) בין פרימיטיביזם ומודרניות בזירת האמנות האירופית בשלהי המאה התשע-עשרה וראשיתה של המאה העשרים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 93 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בחצי-האי קרים ובדרום אוקראינה התפתח בין השנים 1941-1923 מפעל של התיישבות חקלאית יהודית, ובו לקחו חלק עשרות אלפי יהודים אשר חיו עד אז בעיירות הקטנות של תחום המושב לשעבר. על-פי כל קנה-מידה ראוי המפעל הזה לתשומת-לבם של ההיסטוריונים: הוא נתן ביטוי מוחשי למגמות הפרודוקטיביזציה בקרב יהודי מזרח-אירופה, הוא עורר ויכוחים על מיקומו של הבית הלאומי, הוא היה כרוך בגיוס כספים ובהשקעות גדולות מטעם ארגונים פילנתרופיים, ואף היו קשורות בו פעילות פוליטית של יהודי המערב למען אחיהם והתמודדות על הבכורה בהנהגה של קהילות יהודיות ברחבי התפוצות. אף-על-פי-כן, עד היום נכתב על פרויקט נכבד זה רק מעט מאוד, והדברים שנכתבו נוטים להבליט את צדדיו השליליים. יונתן דקל-חן מבקש לפענח את השתיקה סביב פרק זה בהיסטוריה היהודית, ובוחן את הרכיבים האובייקטיביים והאנושיים בשכחה הקולקטיבית האופפת אותו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 93 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

מינויים לבית-משפט עליון מעוררים תמיד עניין ציבורי רב בגלל ההשפעה הגדולה שיש לערכאה העליונה של הרשות השופטת בכל מדינה דמוקרטית מודרנית. נתן ברון בוחן פרשה אחת, משנת 1948, המעידה עד כמה מילאו שיקולים פוליטיים תפקיד מכריע בקביעת הרכבו של בית-המשפט העליון הראשון של מדינת ישראל. הוא מביא מסמך נדיר, שבו מנסה מועמד לכהונה הבכירה לטהר עצמו מחשדות לנטיות פוליטיות לא-רצויות. פרשה זו שופכת אור לא רק על האופן שבו הקימה המדינה הצעירה את מוסדותיה החדשים, אלא גם על ההשקפות ודרכי הפעולה של דמויות מרכזיות בהנהגה, על המשמעות שהייתה ל"אות קין" פוליטי זה או אחר, ועל הצביון המיוחד שהיה לבית-המשפט העליון בעשורים הראשונים כתוצאה מן ההכרעות לגבי הרכבו שנפלו עם קום המדינה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 93 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.