התחדשות עירונית וסביבה: מה בין הצהרות לבין יישום?
בעשור האחרון מתעצמת ההכרה בהתחדשות עירונית ככלי מפתח לקידום עירוניות מקיימת, לחיזוק המרחב העירוני ולצמצום פערים חברתיים ותשתיתיים בישראל. אולם לצד ההצהרות המרשימות, עולה שאלה מהותית: האם אכן קיימת מחויבות אמיתית לשילוב ערכים סביבתיים בתכניות ההתחדשות, או שמא מדובר בתהליך שמונע בראש ובראשונה משיקולים כלכליים ופיזיים?
ממצאי המחקר חושפים פער מטריד בין התכנון הסביבתי הרצוי לבין המצב בפועל. המדד הסביבתי להתחדשות עירונית (מִסְלָ"ע), שפותח במסגרת המחקר, מצביע על יישום חלקי בלבד של עקרונות הקיימות בתכניות סטטוטוריות. הציון הממוצע שניתן לתכניות שנבחנו עמד על 38 מתוך 100 – נתון המעיד על יישום דל במיוחד של עקרונות סביבתיים. מחוונים חשובים כגון עצמאות אנרגטית, ניהול משאבים ונגישות לתחבורה ציבורית כמעט ואינם באים לידי ביטוי בתכניות בפועל.
עם זאת, לצד הביקורת, עולה גם נקודת אור: ניכרת מגמת שיפור מדודה לאורך השנים, ובעיקר נצפים מודלים חיוביים ברשויות מקומיות קטנות, אשר בולטות ביכולות תכנון מתקדמות ובהפנמת עקרונות סביבתיים. מקרים אלו מדגישים את הפוטנציאל הטמון בתכנון מקומי מקצועי הנתמך במדיניות רגולטורית ברורה.
המחקר מדגיש את הפערים המובהקים בין רשויות – בין מרכז ופריפריה, בין קבוצות אוכלוסייה שונות – ואת הצורך המידי בפיתוח מדיניות ארצית סדורה. מדיניות זו צריכה לשלב מדדים סביבתיים מחייבים כבר בשלבי התכנון הראשוניים, ולבסס את מדד מִסְלָ"ע ככלי הערכה מובנה ואינטגרטיבי במערכת התכנון הישראלית.