זמנים - גיליון מספר 95

באירלנד המודרנית התפתחו במקביל שתי מסורות מנוגדות של זיכרון לאומי: האחת לויאליסטית-יוּניוניסטית של הפרוטסטנטים, שחגגו את ניצחונותיהם בעבר, והשנייה מסורת לאומנית-רפובליקנית, שטופחה בעיקר על-ידי קתולים, אשר מצאו בתבוסות בעבר מקור השראה לניצחון בעתיד. הצלבה של שתי מסורות אלו מצביעה על שנת 1916 כשנת מפתח. בשנה זו הגיעה המסורת הלאומנית של "ניצחון התבוסה" לשיאה בעקבות כישלונה של התקוממות חג הפסחא ותרמה לעליית לאומיות רפובליקנית רדיקלית, שהביאה לעצמאות אירית. מסורת הנצחנות (triumphalism) היוניוניסטית, שהייתה דומיננטית תקופה ארוכה, חדלה להניב פירות פוליטיים בסוף המאה התשע-עשרה, אך בשנת 1916 התלכד היוניוניזם מחדש סביב הזיכרון של הקטסטרופה הצבאית בקרב הסום (Somme) בצרפת, ותחייה פוליטית זו תרמה בעקיפין לחלוקת האי ולהקמת צפון אירלנד. השוואה היסטורית של התפתחות שתי המסורות האלה, תוך התמקדות בנקודת השינוי, מאפשרת להסיק מסקנות על הדומה והשונה בין זיכרון תבוסה לזיכרון ניצחון, ואף לתהות על היתרונות והמגבלות של האדרת מרטיריות פוליטית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 95 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

הוגי-דעות, היסטוריונים ואינטלקטואלים ספרדים החלו להתמודד עם הפרקים הקשים בהיסטוריה של ספרד במאה העשרים – מלחמת האזרחים ומשטרו של פרנקו – כבר לפני עשורים אחדים, אולם בציבור הרחב בספרד ובאמצעי התקשורת הייתה הנטייה הרווחת הדחקה והשתקה של העבר הכואב והמורכב. אבל לפני כחמש שנים החלה משודרת שם סדרת דרמה טלביזיונית המשקפת את שנות השישים והשבעים דרך קורותיה של משפחה רגילה – סבתא, הורים, בן ובת – שמצאה נתיבים שונים להתמודד עם הדיקטטורה ולהסתגל אל התמורות החברתיות והמודרניזציה שהתרחשו באותם ימים. סדרה זו זכתה לפופולריות עצומה בספרד, כי היא אפשרה – כך טוענת תמר גרובס – להזדהות עם הגיבורים ולהתבונן בעבר הלא-רחוק מתוך נוסטלגיה וללא רגשי אשם.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 95 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

האופן שבו בוחנים גרמנים את ההיסטוריה של ארצם במאה העשרים ומתמודדים עמה הוא סוגיה שאיננה יורדת מסדר היום האינטלקטואלי בתרבות המערב. בעשורים האחרונים, בייחוד מאז תום המלחמה הקרה ואיחוד גרמניה, מתנהלים בשאלה זו פולמוסים נוקבים. גלילי שחר מנתח כאן שני מקרי-בוחן – יצירותיהם של הסופרים הגרמנים זבלד וגראס – כדי להאיר את האמביוולנטיות המורגשת בעשורים האחרונים בהתבוננות של אנשי הרוח הגרמנים בעברם וכדי להציג פרספקטיבות שונות על "הקטסטרופה הגרמנית". הוא מבחין בנטייה אצל סופרים אלה ודומיהם לשוחח על העבר בשמם של הקורבנות – הקורבנות של מעשי הגרמנים אך גם גרמנים כקורבנות של עברם.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 95 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

באפריל 2004 נחנכה בהר הרצל אנדרטת "נצר אחרון" לזכר 275 ניצולי שואה שעלו לארץ, נלחמו בשנותיה הראשונות של המדינה ונפלו בלי להותיר אחריהם קרובי משפחה. איילה לוין בוחנת את אופייה הצורני המיוחד של האנדרטה, שעוצבה על-ידי האמן מיכה אולמן, כדי לברר מנקודת-מבט מיוחדת סוגיות הנוגעות למלאכת ההנצחה של נופלים, שנוצרו בגדר "אחרים" בתודעה הישראלית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 95 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

אחד הביטויים לעידן הגלובליזציה הוא הפקות משותפות של תכניות טלביזיה על-ידי רשתות שידור ממדינות שונות. ניתן היה לצפות, כי הרכיבים הלאומיים בתכניות טלביזיה כאלה ייעלמו או יטשטשו. אולם דומה כי לעתים דווקא ההפך הוא הנכון. באמצעות ניתוח מקרה-בוחן – הפקה בינלאומית משנת 1998 על תולדות הסכסוך הישראלי-הערבי – מראה תמר אשורי כיצד הצליח כל אחד מהצוותים השותפים להפקה לבטא היסטוריה ייחודית באמצעות אסטרטגיות קולנועיות, הדגשות, השמטות ואסוציאציות תרבותיות. עיון בגרסאות השונות מעיד, כי גם בעידן של "טלביזיה גלובלית" לכל קהילה לאומית "אמת" היסטורית ייחודית, שמוצאת את ביטויה בכל הסוגים של אתרי הזיכרון.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 95 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

עידן התגליות הגאוגרפיות הגדולות הוליד באירופה התעניינות במנהגים ובאורח-החיים של קבוצות אתניות אחרות. הייתה זו ראשיתו ההיולית של מדע האנתרופולוגיה. סקרנות זו, שהייתה חלק מן ההתבוננות הרנסנסית בעולם, הופנתה גם כלפי קבוצת הזרים מבית – היהודים – והשתלבה בשיח המורכב של התעניינות תאולוגית ביהדות, הֶבְּרָאִיזם, פולמוס אנטי-יהודי ורגשות איבה ואשמה של מומרים, בייחוד במרחב הגרמני-הפרוטסטנטי. יעקב דויטש מראה כיצד הסוגה החדשה של כתיבה אתנוגרפית על מנהגי היהודים (כמו, למשל, טקס הכפרות ביום כיפור) הביאה בעת ובעונה אחת לריכוך סטראוטיפים שליליים אך גם להזרה ולהדגשת ההבדלים בין היהודים לחברה הנוצרית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 95 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.​

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן

כיצד צומחת אידאולוגיה המצדיקה רצח של קבוצות גדולות של אנשים או של קהילות שלמות? לשאלה גדולה זו, שקשה להפריז בחשיבותה, מבקש יהונתן אלשך חלקיק של תשובה בסיפור הטרגי-הנלעג של אישה תימהונית אחת, שניסחה מניפסט אחד על ההכרח בהכחדת הגברים, ייסדה ארגון של אדם אחד וניסתה להרוג גבר אחד – מכולם, דווקא את אנדי וורהול.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 95 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.